על פינת הבר המעוקלת בחינניות יושבים אב ובנו. המבוגר לא מבוגר מספיק בשביל להתנתק לחלוטין מהעבודה, והצעיר לא צעיר מספיק בשביל להתנתק לחלוטין מבראול סטארס, כך ששעת הערב הזאת מפגישה אותם בעיקר עם האורות המרצדים התפורים אישית לכל אחד מהם.
זוהי אינה שיפוטיות, למרות שהיא בטח נתפסת ככזאת, אלא חוויה מעניינת מאוד למבט מהצד, שהיא טיפה עיסוק בארוחת הערב המשפחתית המודרנית, וטיפה השוואה אם אתה עצמך היית נראה אחרת בסיטואציה דומה, עם הילד הפרטי שלך.
לפתע, דרמה. האוכל מגיע. המסכים מונחים בצד (אבל עדיין בזווית הידועה לכל של "אני לא בטלפון כרגע למרות שאני מאוד כן"), ואפשר להתפנות למשהו אחר, חושי יותר. קבב דג ים לאבא, ולילד מה שנראה כמו מנת הדגל של הדור כולו, בדמות פסטה בלי כלום, עם רוטב בצד. לטבילה כנראה, אבל בעיקר ככלי חינוכי של חשיפת הילד לטעמים, ולעולם.
יהונתן שרביט מביט על כל זה מהצד עם חיוך חצי פתוח וחצי סגור, שמתאמץ מאוד להסתיר את מה שאני בטוח שהוא חושב על הפסטה הזאת. האיש, מהמוכשרים שמבשלים כאן, יכול להוציא מהמטבח שלו, ועוד יוציא ממש עוד מעט, התעלפויות אוכל מצולחתות, ובכל זאת דיבר עם האגו צפוף כדי לסדר מנה עמוקה של פסטה צהבהבה ותו לא, עם רוטב שרק מדי פעם - כשהאבא מבקש, או מתחנן בעצם - צובע אותה באדום. העיקר שיהיו מרוצים.
וזאת, לפני הכול, מילה. לטוב, בטח שלטוב.
יש מאין. מילה
מילה החדשה למדי - חודשיים-שלושה, עם השהיות מתודיות ושלבי בוקר-לאנץ'-ערב מובנים ומתוכננים - במתחם G סיטי של סביון היא בית קפה וביסטרו על פי הגדרת בעלים רשמית, אבל גם מסעדה של ממש, כשרה, נקודת מפגש שכונתית שאפשר לדמיין בה את התאספות הפרלמנטים, לוקיישן לדייט עם עמעום התאורה הנכון, ובעיקר, הכי-הכי, פשוט מקום שלא היה כאן קודם, ועכשיו כבר קשה לדמיין את אותו מקום בלעדיו.
נכון, אנחנו צמודים לתל אביב וסביבותיה ברמה כזאת שוויז יידע להסיע אותך לשם אפילו בלי סנטמיטר אחד על הכביש המהיר, אבל כל מי שנכנס ויוצא מהעיר הגדולה ביומיום ייתן לך הרבה תירוצים לא לעשות את זה שוב.
כאן, הכי פשוט ובלי שום תירוצים, אפשר להתפשר על הנסיעה בלי להתפשר על שום דבר אחר. מתישהו, לא עוד הרבה זמן כנראה, תל אביב עצמה תסתכל מסביב (ועל עצמה) ותבין שהדסטיניישן התחלף מתחת לאף שלה.
המקום, כפי שניתן לצפות מהשכונה שנשקפת מחלונות האופנוע במהלך שתי דקות הנסיעה מהש.ג של סביון ועד המרכז המסחרי החדש, לא חסך באמצעים ובעיצובים. באופן מפתיע יחסית, אלו נעצרו הרבה מתחת לנקודת ה"זרוק פנימה כל טרנד בספר ויהיה בסדר", והשכילו להרכיב חלל פתוח ומזמין, נעים וחמים, יפהפה.
יש כאן מספיק אוויר כדי לפגוש אנשים שלא תיכננת לפגוש, שולחנות גדולים לחבורות ומשפחות, תאים יצירתיים בבנייתם לקצת יותר פרטיות וגם אגף חיצוני שמהמהם שביעות רצון. המתחם כולו כמעטפת, ומילה באופן ממוקד יותר, פשוט קוראים לישיבה ולביקור, אפילו להשתקעות מוצדקת. שנאכל משהו?
התפריט עצמו, בניגוד אולי לקונספט המכנה המשותף הרחב ביותר שמקומות כאלה נוטים לתפוס בדרך כלל, מציע הרבה מאוד אופציות מיוחדות, שונות ומסקרנות. וזאת עוד הגירסה הרכה שלו, כי הרעיון המקורי היה לתת לשרביט להשתולל ממש. איפשהו, מעט לאחר נקודת הזינוק, עשו חושבים ופיין-טיונינג ונעצרו על הילוך אחד למטה. סביר שזה היה רעיון מצוין.
זה מתחיל מכאן ומשם. פלפלי פדרון מטוגנים עם איולי לימונים וגבינת טולום (48 שקלים) וסלט קיסר על בסיס לבבות חסה שירדו מגריל פחמים (72 שקלים), כרישה בג'וספר עם קצת יותר מעוף מצלחות הכרישה השגרתיות (62 שקלים) וסלט ניסואז עם טונה אדומה (79 שקלים).
וגם ברוסקטה חמאתית צרה וגבוהה שסוחבת על כתפיה המאוזנות גבינת סטראצ'טלה, סלסה ורדה, מעט דבש ופרי (48 שקלים) או קרוקט בצלים שרופים אדיר, עם רייט דג ים, איולי ליים, פלפל חריף ובעיטה חדה ונחוצה של חזרת (72 שקלים). פתיחה מעין זו אומרת לך לא מעט. הכי חזק היא אומרת בפשטות להמשיך.
להמשיך, ומהר. מילה
והמשך אכן היה. כיסונים מטוגנים (54 שקלים) היא מלאכת מחשבת של בצק חלמונים דק ופריך ששומר מבפנים על תבשיל תרד ומנגולד ירוק וחמצמץ, ומאפשר התעסקות אצבעות עם שמנת חמוצה, לימון מטפטף וקצת רוטב פלפלים כדיפ.
איתם, יש גם משחקי דגים נאים, נאים מאוד, של פלמידה עם סלט תפוחי אדמה, למשל, קרפצ'יו מוסר ים עם גספצ'יו עגבניות צהובות, טרטר אינטיאס (74 שקלים) שמשלב קרמל תפוזים עם דואה ומוסיף קראנץ' של אורז תפוח וגם טונה צרובה (82 שקלים) שמקבלת בפינותיה גרמולטה פיסטוקים ופינגר ליים, שמן זית וכוסברה ועוד פלפל אורפה מלמעלה. זה המון, נכון, אבל המון שהוא נכון. וטעים. כל כך טעים.
שרביט ממשיך, מרחיב מנעדים ורוקד מרהיב מאוד ויציב מאוד על התפר שבין משחק מחויך וחוויתי עם האוכל ובין צלחת גדולה שאינה דורשת מסביבה שום משחקים.
הראשונה, למשל, היא "תפוח אדמה צלוי מדורה", הגדרה שמעצם טבעה מכסה אותך בשמיכה ומנגנת לך שיר ערש. פה, אבל, היא רק רמז להרבה יותר מזה. שיר בהתעוררות, למעשה. קערה לבנה שישר שולחת אותך לכף, וכף שמתחילה להיכנס פנימה ולחפור החוצה - ביצה רכה שעומדת בהבטחת ה"מושלמת" שלה, תפוח אדמה בחומץ פטל וחמאה, קציפת תפוח אדמה וגם תפוצ'יפס מלמעלה. אמיתי. אני די משוכנע שהמנה הזאת לא מופיעה בתפריט כל העת, כנראה בשל חורפיותה. אני די משוכנע ששיחה דחופה עם האחראים להחלטה הזאת - אני לא אומר איומים אבל אולי קצת רמיזות - תשנה את המצב הזה.
השנייה יכולה להיות לזניית תירס, אותו קבב דג ים של אותו אבא, וגם בוקטיני פילה לברק, אובאליות כיפית של עגבניות ופסטה מצוינת, דג עשוי בול וציר ימי, לימון ומרווה ופלפל חריף, וחגיגה ים-תיכונית.
בדרך לסביון, ובדרך הספציפית יותר למילה עצמה, מטפסת במעלה הגב, והראש, תחושה מוקדמת של מקום שאתם כבר יודעים למה לצפות ממנו, וכנראה גם יודעים מה לא לצפות ממנו.
התחושות הללו אולי מוצדקות כהנחת יסוד שטחית, אבל מתערערות בשמחה על ההתחלה, ולמעשה די מתנפצות באוויר, ועל הרצפה, כשהאוכל מגיע. השברים הללו אינם נראים מן הסתם. הם תקרת זכוכית של שף צעיר שסומן כהבטחה במשך שנים וגם מוסכמות וקבעונות של מקום חדש שהחליט לא להיות כמו כולם, אלא קצת אחרת - צנוע מספיק בשביל לבוא קטן ולהפתיע, ובטוח בעצמו מספיק כדי להוציא מהמטבח גם פסטה בלי כלום, ולחייך כשהצלחת חוזרת ריקה.
מילה, מתחם G סיטי, השקמה 1, סביון, 03-6989801