אומרים שריחות מעלים את הזיכרונות החזקים ביותר, אבל גם מילים יכולות להציף. "בדאלק", למשל, היא מילה שמיד מקפיצה לי זיכרונות מבית הספר היסודי ומהתיכון ברמת גן. הימים ימי סוף האייטיז, תחילת הניינטיז, זמנים שבהם כולם צחקו ש"סדאם חוסיין לא יעז להפציץ בעיר הזאת, כי כולם פה מבגדד", רגע לפני שהטילים שלו נפלו דווקא באזור של אבא הלל, על קירות בתיהם של רבים מחבריי, שבילו עם משפחותיהם במשך שבועות ארוכים בבתי מלון. "בדאלק" ("כפרה" או אם תרצו "יקירי") הייתה אז חלק מהנוף הקבוע, יחד עם מילים כמו "אש לונק", "פאצ'ה", "טבית" ועוד מונחים ששמורים ליוצאי עיראק וצאצאיהם.
לפני מספר שבועות קיבלתי המלצה על מקום בשם "פלאפל בדאלק" בגדרה ומיד ידעתי שזו לא תהיה שאלה של אם אלא של מתי. למילים הרי יש כוח, ואין כמו זינוק מחשבתי לאתמול בזכות ביטוי קטן אחד בעיראקית כדי להניע את הרכב ולנסוע 40 ק"מ לכיוון.
זה המקום לפתוח סוגריים ולהציף וידוי קטן - אני לא מת על פלאפל. אני חושב שזה המאכל הכי אוברייטד בהיסטוריה של האוכל הים תיכוני ולא ברור לי איך ומדוע דווקא הוא הפך לסמל ארצישראלי. היה זה מארק טוויין שאמר את המשפט הידוע "אם אתה חושב על פלאפל, הגיע הזמן לדפוק שווארמה". בעצם, אני לא בטוח שזה היה הוא, אבל אתה תמיד מרגיש יותר חכם כשאתה טוען שמארק טוויין אמר משהו. כך או אחרת, בשביל פלאפל בלבד לא הייתי נוסע לגדרה, אבל הבנתי שלבדאלק יש קצת יותר מסתם פלאפל. אז יצאתי לכיוון.
בניגוד למאכל המוערך יתר על המידה, גדרה עצמה היא ללא ספק מקום אנדרייטד. פתאום, קילומטרים ספורים מהירידה מכביש 4, אתה נכנס למקום שבו הזמן קפא מלכת, ובניגוד לשליליות שמשתמעת מהמשפט הזה, מדובר לחלוטין בקטע טוב. לא עוד המולה אנושית, מגדלי אבן שיוצרים קו רקיע מאיים וחיפושים של חצי שעה ומעלה כדי למצוא חניה. ב-11:30 בבוקר הכול שם שקט, עטוף בציוץ ציפורים דק. מאחורי המרכז המסחרי הקטן שבו נמצא פלאפל בדאלק ניתן לשמוע את המיית התלמידים שיצאו להפסקה. הכול פשוט מושלם.
לבחור שייסד ומתפעל את המקום קוראים אסף. אני לא נוטה לשאול אנשים לשמם, אבל הוא כל כך לבבי וחייכן, שהחיבור שנוצר מידי ואתה פשוט לא יכול להישאר אדיש. שאלתי אותו למה "בדאלק" והוא סיפר שהגיע מבית עיראקי (לאאא, וואלה?), חיפש שם לעסק וכש"בדאלק" עלה באחת השיחות הוא ידע - זה זה. בן משפחתו, אגב, מפעיל מזללה אחרת העונה לאותו שם ברחובות.
"מגבעתיים באת? אז בטח הגעת בשביל הסביח", הוא יורה. מדהים איך התדמית של גבעתיים, אחד מהאזורים המיושבים והמבוקשים ביותר בגוש דן, מזוקקת לדוכן אחד של סביח ברחוב סירקין. אבל לא, לא בא לי על סביח. המנה שכן רציתי הייתה שקשוקה עם פלאפל (28 שקלים). אין שום סיבה ללכת על פלאפל בלבד, על כך כבר הסכמנו, מארק טוויין ואני, אבל שקשוקה עם מספר כדורים - זה כבר נשמע אתגר חיובי ביותר. אסף תפעל את המחבת המבעבעת, טיגן את הפלאפל, שם בפיתה והגיש.
את המבחן האכזרי ביותר במנה כזאת עוברת, כצפוי, הפיתה עצמה. קשה לצפות ממנה שתחזיק מעמד ולא תיקרע מכמות המוצקים והנוזלים הנספגת בה, אבל הפיתה של בדאלק עמדה במשימה בכבוד עד לביס האחרון. וכן, גם זו עדות לאיכות המצוינת של כל הפרודוקטים במקום, הכול טרי וברמה גבוהה. השקשוקה הייתה מעולה והפלאפל הנימוח בפני עצמו נספג בה בשלמות יחד עם החציל המטוגן. התפוצצתי? לא, אבל זו הייתה מנה מאוד מכובדת, בוודאי ביחס למחיר. יש לבדאלק גם אופציות אחרות, כמו ערוק (קציצת ירק) בפיתה, חמגשית פלאפל וכמובן סביח, כולן במחיר שווה לכל כיס.
פלאפל בדאלק עשה לי טוב על הלב, ולא רק בגלל האיכות והמחיר השפוי, אלא גם בזכות החיוך הרחב מכל הלב של אסף. יש כל מיני סיבות לפרגן. כשבעל המקום כל כך רוצה לארח את לקוחותיו, מראה להם את זה ומגיש אוכל מעולה, לא ממש צריך לחפש אותן.
פלאפל בדלאק, אירוס 3, גדרה