הנסיעה באיילון צפון מסתיימת ואתם מוצאים את עצמכם מתחברים לכביש 2. זהו בוודאי הרגע שבו גם אתם נחשפים לתופעה הקרויה "קו הרקיע של נתניה" - הררי בניינים בגוון בהיר, שנראה כאילו הם מאיימים לשעוט לכיוונכם ולכלותכם, צונאמי של מגדלים. בלי לבדוק אם הנתון הזה רשמי, אני מהמר על כך שבחלק המערבי של העיר, הקרוב לים, יש הכי הרבה מגדלים בארץ למ"ר. הגוש הטטריסי הזה פשוט בלתי נתפס. מה יקרה אם יום אחד הבניינים הללו יפתחו תכונות אנושיות ויחלו לצעוד לעברנו? הרי לא יישאר לנו כל סיכוי.
נתניה עברה מהפכה תדמיתית ונדל"נית בעשורים האחרונים. בכל שנה מאושרת שם לפחות שכונה חדשה אחת, העיר בתנופת בנייה מטורפת. בסוף 2021 יצא דו"ח הלמ"ס שהראה כי המחירים עלו ב-38 אחוז. תרצו היום לקנות דירה באחת השכונות החדשות? בהצלחה עם זה.
רק ברחוב הרצל, העורק הראשי שמחבר בין מחלף נתניה לחוף הים, הזמן עצר מלכת. הבניינים ישנים ונמוכים, החנויות אותן חנויות מפעם, שיירות של אוטובוסים תוקעות את התנועה. אפשר לראות את זה בקונטקסט שלילי, אבל בעיניי נחמד כשעיר שומרת על הנשמה שלה, על הלב הפועם.
כל לב צריך דם כדי לעבוד, ודם של עיר בעיניי הוא אופציות קולינריות לרוב. אחרי הכול, מהו עורק אורבני אם אין בו שלל מסעדות ומזללות מכל הבא ליד? למרבה השמחה, רחוב הרצל הוא אחלה כלי דם מהבחינה הזאת. בכל מטר שאתה הולך אתה נתקל בדוכן סנדביצ'ים, שווארמה, פלאפל, המבורגר, על האש, פריקסה (הגאווה הטריפוליטאית), דברי מאפה ועוד. ניסיתי לעצור ולבחור, הקושי היה רב. הסתובבתי הלוך ושוב כארי בסוגר, תהיתי מה אפספס אם אבחר במקום כזה או אחר.
אלא שהחיים רצופים בהחלטות ובבחירות קשות וצריך לדעת להתמודד איתן. הפור נפל על מקום קטן שנקרא "החן שבפיתה". האמת, הוא צד את עיני מהרגע הראשון משום שהוא נראה כמו בר אוכל רחוב קלאסי, אבל הסתובבתי עוד רבע שעה תמימה עד שהחלטתי לסגור את המעגל.
"החן שבפיתה" הוא מקום קטן שמתמחה במנות בשריות, יחד עם מעט מאכלים לא בשריים, בפיתה, בצלחת או בבגט. עד כאן אין לו שום ייחוד, אבל היו שני אלמנטים שבכל זאת צדו את עיניי. האחד הוא המחירים, הנמוכים משמעותית מאלה שהתרגלתי אליהם באזור המרכז. השני הוא הפיתה המטוגנת, פיתה מצופת פירורי לחם שטעמתי לראשונה בביקור בגרל'ה בראשון לציון כחודש לפני כן. הלכתי על המנה הזאת עם פרגית (40 שקל) וצ'יפס בצד. העמסתי בפנים מכל טוב, לקחתי גם גזוז ב-8 שקלים (אם כבר רחוב של פעם, אז גם משקה של פעם) והתיישבתי.
פיתה מטוגנת בשמן עמוק בפירורי לחם היא לא בשורה טובה ללב, אבל היא שידוך מצוין לבלוטות הטעם. עד הביס הראשון עוד היו לי לבטים האם דווקא פרגית הייתה המילוי שאני צריך לקחת, אבל עם הנגיסה הם נעלמו. זה היה טוב, עשוי במידה הנכונה וצלל לבטן בשלמות יחד עם שלל החצילים המטוגנים ששרבבתי פנימה. יש לי בריכת שמן קטנה עכשיו בקיבה, חשבתי, זה הזמן להביע את משאלתי האחרונה, אבל בואו - זה פשוט שווה את זה.
התפוצצתי. האם זו הארוחה הכי טובה שאכלתי? לא, אבל היא טובה דיה כדי לעשות את השקלול "כמות-איכות-מחיר" ולפסוק שב-48 שקלים קיבלתי את אחת התמורות הטובות ביותר לארוחת צהריים בעת האחרונה, במיוחד לאחר הסנדביץ' היקר במיוחד שניסיתי בחולון שבוע לפני כן. זה בהחלט היה כיפי ומשביע, ואפילו נשארתי בחיים כדי לספר.
זה לא הסוף, זו רק ההתחלה. אני מרגיש שרק התחלתי את הרומן הקולינרי שלי עם נתניה. יש כל כך הרבה דברים לנסות פה, ואני בטוח שאחזור בקרוב. כמובן, בתנאי שלא אשטף על ידי גל המגדלים המביט אלי בזעם מכביש 2.
החן שבפיתה", הרצל 41, נתניה