מכונית מצוחצחת נעה הלוך ושוב מול חלון הראווה הכהה והמבריק. רברס-ברקס-דרייב, רברס-ברקס-דרייב, עד שהנהג מתייאש, עוצר באמצע הכביש השומם, מחזיר לחיים פעולה שכבר מזמן לא חשבנו שניאלץ לעשותה, בטח לא לראותה מהצד בישירות כזאת, ושואל תוך כדי הורדת חלון מבוישת - "יש לכם קפה?".
קשה להאשים אותו. אנחנו עומדים בכניסה למה שהוא כנראה המקום היחידי שפועם כרגע באזור התעשייה החדש של כפר סבא. כל חלון ראווה - מבריק ככל שיהיה - אחר באזור רימה אותו עד עכשיו בחזות מושכת וסימני חיים לכאורה, רק כדי להתברר בסוף כעוד אתר בנייה שיהיה בעתיד משהו. לעזאזל, דקה מכאן התרומם לו הגג הכי צהוב-בוהק בארץ, ואפילו הוא שותק בינתיים.
כל זה, יחד עם מחוגי שעון שכבר מסתכלים לאחור על עשר בבוקר, הובילו לכך שסבלנותו של הנהג ירדה ככל שתשוקת הקפאין שלו עלתה. אז כן, עצירה בכביש ושאלה כמו פעם, עם מבט של "צריך אספרסו עכשיו" בעיניים. כמה מזל יש לו שהוא נפל על "פסטה דלה קזה".
פלא פירורי. פסטה דלה קזה
הגונדולה האיטלקית של משה בראל משייטת כבר כמעט שלושה עשורים באזור השרון. יש חנות דגל ברמת השרון, וסניף נוסטלגי-מיתולוגי בכפר מלל שעבר דירה ממש לא מזמן לסט המערבונים הכפר-סבאי הזה, רק כדי לקבל "ברוכים הבאים" ממגיפה עולמית, ולהשתפץ למרות החדשות הרעות ממזרח אסיה.
עכשיו, חודשים ארוכים אחרי שכל הטלטלות האלה מאחוריו, התייצב בראל על מה שהוא כנראה ה-DNA של המקום. לב רחב, ויד רחבה עוד יותר. לפסטה עוד נגיע.
המפעל שעושה את "פסטה דלה קזה" כולל לונה פארק מרתק ומבדר של מכונות, לרבות מרדדות מאיימות וצבתות עדינות שכל תפקידן בחיים הוא לנשק לשלום את הטורטליני בדרכם החוצה. חלק ניכר מחומרי הגלם מיובא מאיטליה - קמח מפארמה, למשל, כמו גם בלוק חמאה גדול מספיק בשביל להיות דירה מחולקת בתל אביב - וכל השאר נוחת מאזורי מגף אחרים, או ממגדלים כחול-לבן.
התוצאה, כפי שניתן לקוות עם דברים מאיטליה ועובדים מאיטליה ומישהו שרק במקרה נולד ביפו ולא באיטליה, מפעימה. יש כאן פסטות טריות, פטוצ'יני וניוקי ועשרות סוגים אחרים, רביולי ממולא פיסטוק וגבינות או ערמונים, רטבים הום-מייד, לזניות בתבניות לקחת הביתה ולשקר לאורחים שטרחתם בעצמכם, ואינספור מדרגות אחרות, לגן עדן אבל גם לארוחה ביתית שהיא שלוש מדרגות מעל וולט, ובכל זאת מסעדה במטבח.
בראל עצמו מסתובב בחלל הגדול בפאסון מוחצן, שנמס במהירות לכדי ילדותיות כובשת. הוא מתחיל להסביר תיאורטית, ואז מתייאש, שוטף ידיים ומתחיל לגעת. העיניים מבריקות, הדיבור מתקצר, ואין דרך רפואית מדויקת יותר להסביר את זה מאשר מישהו שאוהב מה שהוא עושה, עדיין.
"התחלתי לעשות פסטה מהבית, ומשם גם נולד השם", שיחזר, "הייתי רעב לחיים, ובשלב מסוים - כשעבדתי בחברת תעופה, טסתי לאיטליה. כמה ימים שם הספיקו לי כדי להתקשר למנהל שלי ולהגיד לו 'להתראות, אני נשאר'".
מהבית עבר בראל למפעל קטן, והמפעל הקטן הפך למפעל גדול, שמעסיק עשרות "מאמות", איטלקיות וכאלה שלמדו להיות איטלקיות. ילדיו, מיכל ואילן, מסייעים גם כן לנהל את העסק המשפחתי, והתחושה הכללית שעוברת בך תוך כדי סיור דומה מאוד לביקור בית (אם בבית הזה היו מקררי ענק שבתוכם מחכות תבניות וארוחות פאר פוטנציאליות כמובן).
אנחנו מסיימים את הסיור בדרך היחידה האפשרית, מבחינת כל הצדדים המעורבים - מעין שולחן טעימות קטן-גדול, מאולתר על פניו אבל בפועל נראה שהוא מוקם כאן כמעט מדי יום.
לזניה לוהטת מונחת עליו, מבעבעת עדיין בבשמליותה. בצד מחכה בניצה, אותה "פשטידה" בלקנית פריכה, לכאורה מסיפור אחר, אך למעשה מאותו סיפור בדיוק. מסביב, במעדנייה המזמינה השתוללויות שופינג טעימות, אפשר להשלים סלסלה עם ג'ין איטלקי או קמפרי מבוקבק רב-גדלים, פחיות יין ודובדבני אמרנה, כלי הגשה ודברים שיגרמו לשולחן שלכם להפסיק לקנא במי שנסע עכשיו לטוסקנה.
בסוף, מחכה ספוליטאלה פריכה עם ריקוטה הדרית מנאפולי, וגם קודה ד'ארגוסטה, גירסה גדולה יותר וטעימה יותר של הפלא הפירורי, עם קרם פיסטוק או שוקולד (זוהה בזווית העין גם מיכל ענק של נוטלה, כך שהפנטזיה קיימת).
בראל עצמו עמל על תבנית טירמיסו גדולה, ועוצר מדי כמה שניות את כף ההגשה רק כדי להתנפל על לקוחות משוטטים עם צלוחיות טעימות בידיים. גם הנהג ההוא עם הקפה עדיין פה, מסרב כנראה לקום לאחר שגילה מטמון אינדיאנה ג'ונסי באזור התעשייה, ומתגבר הכול עם שיחות חושפניות לחברים.
הטירמיסו נוחת לבסוף בידיים שלי, חגיגה סמיכה של קקאו-מסקרפונה, שמרמה אותך לקינוח עם אליבי "זה לא כזה מתוק אז מותר". עוד כף ועוד אחת, עוד חיוך ועוד סיפור, עוד לקוח ועוד הרחבת שולחן. לא מעט מסעדות משתמשות באוכל הזה, אבל רק פה תרגישו בבית.
"פסטה דלה קזה", דרך אפק 4, כפר סבא, 09-7430552