הכאילו-מדרחוב של שוק לוינסקי, יוזמה עירונית רשמית שבכל העולם הייתה נחשבת חלטורה וכאן מוגדרת כפיצ'ר, גדוש. אתה פוסע לאורכו, מוותר מראש על להעיף מבט לצדדים ובמקום זה מרים בצדק את הראש למעלה בתפילה, וחוצה שלושה מעברי חציה שרק אלוהים וחולדאי יידעו להגיד לך מניין יבואו רכביהם.
בדרך, אנשים יושבים על כל מה שאפשר לשבת עליו, בכל מקום שמאפשר להם ישיבה, ובאיזה תצורת עיצוב שלא תהיה - פנים וחוץ, שוליים ומרכז, נורדי וסלוניקאי. כל מה שאנחנו צריכים זה קצת מדרכה ועוד פחות מזה כביש חסום, כיסאות או ארגזים, והבטחה שיהיה בסוף כל זה משהו לשתות ואיזה אוכל קטן ליד.
לתוך כל התבשיל המקומי הטעים הזה מגיחים מדי פעם בעלי העסקים "של פעם". חנות בגדים בגזרות שתקוותן הגדולה היא קאמבק-וינטאג', בתי דפוס שבונים על תחייתו של הפרינט, אנשי מקצוע שיודעים לעשות הכול עם הידיים, חוץ מאת התנועה הזאת של "אני רוצה לשלם עם הסמארטפון".
זה קצת עצוב, אם כי דיבורי הג'נטריפיקציה מהדהדים כבר שנים לתוך קירות בשכונות דרומיות הרבה יותר. כאן, בשוק האוכל האמיתי הכמעט אחרון של תל אביב, זה בעיקר טבעי, וכשאתה כבר מתיישב, ברוב המקרים תגלה אותם לידך. כמו בצ'נטרו, למשל.
כן גורף. צ'נטרו
המקום של אלון ליסי נפתח לפני כשלוש שנים בציר התנועה המרכזי במתחם. אני כותב "מקום" כי אין לי דרך נכונה יותר להגדיר אותו. "בר אוכל ויין" יעבוד טוב, למשל, וגם "מזללת כריכי צהריים", "מקום לעסקיות", "מסעדה", "טברנה", "טרטוריה" ו"חמארה". אז נישאר עם "מקום", אבל מקום טעים.
ההתחלה הייתה פשוטה, קונספטואלית לפחות - מקום של כריכי פניני איטלקים, שרוצה להיות "All'Antico Vinaio" בפירנצה, מקדש מקומי שהפוקאצות שיוצאות מתנוריו לא מספיקות להתקרר לפני שהן נמכרות ככריכים.
"אבא שלי למד רפואה באיטליה, אמא שלי עבדה בטוסקנה, וכל נקודות היחס שלנו מאז היו קשורות לשם", סיפר ליסי. כך, התחלה מעוררת תקווה שהייתה יכולה להימחק בקלות בשל הקורונה, הפכה להתעקשות ים-תיכונית, ולפיק מארזי-מגיפה, להרחבת שעות, ולביצורה של צ'נטרו כמוקד רב-ממדי בשנה האחרונה. משהו כיפי והגון לצהריים? אפריטיבו משמח נפש (וכיס) בשקיעה? קוקטיילים ואוכל של ממש בלילה? התשובה היא כן גורף.
המקום פותח דלתות ושופך שולחנות לרחוב ב-12:00, עם עיסקית ראשונה ועיקרית ב-68 שקלים, שמספקת מספיק אוכל ומספיק עודף בשביל לקחת אתכם למסע נוסטלגי עירוני, לימים שבהם, אתם יודעים, היו עסקיות.
אחר כך מתחילה קומבינציית אפריטיבו-האפי האוור משמחת שחותכת 30% מהתפריט, ולמעשה מנגישה את השוק בשעותיו היפות ביותר, אלו שמחברות בין הסוחרים האלה לסוחרים האחרים. כשאני יושב עם ליסי, אחד משכניו הוותיקים ביותר סוגר דלתות על עוד יום עבודה, ומברך אותו בחיוך. "זה הלוקיישן האותנטי האחרון בעיר", הוא מסביר.
תפריט הערב ממנף את כל השעות ואת כל האנרגיות לתצוגת תכלית מרשימה למדי, רחוקה וטעימה מכל מה שאפשר היה לדמיין תוך כדי שקלול השכונתיות והיומיומיות הנגישה. אפשר להגיד גם אחרת, בלי להתפתל ולהסתחרר עם מילים - אם האוכל הזה היה מוגש במסעדה שנפתחה לאחר השקעה של מיליונים, כמקובל בעיר, הוא היה נחגג הרבה יותר, ומפורסם הרבה יותר. כאן, בשוק, זה פשוט דיל תל-אביבי נדיר.
"צלחות קטנות" יכולות להופיע בתצורת גבינת בושה צלויה על קרם פלפלים, עם זילוף דקיק של דבש מלמעלה (38 שקלים), כמוצרלה פרסקה גבינתית-שמנתית עם בלסמי טוב ועגבניות מיובשות (35 שקלים), או סתם כך, כפוקאצ'ה חמה עם שמן זית ואורגנו ומלח ים שהכרחית לאצבעות והכרחית עוד יותר לניגוב הצלחות.
אחר כך יש "Secondi" בדמות סביצ'ה ורדה טרי ונהדר עם זוקיני ואבן יוגורט (55 שקלים), למשל, או מנת כרישה צלויה וחמאתית, ניוקי עם שמנת ומרווה, שרימפס וגם צלחת עמוקה של פפרדלה שורטריב (65 שקלים), תמימה למראה אך ממכרת, פשוטה מאוד אבל עליונה.
פשוטה, עליונה. צ'נטרו
תפריט הפניני נוכח כאן גם בערב, בשש גירסאות שחלקן מצדיעות לגדולי האיטלקים (דל פיירו, כמובן, אבל גם בניני ופברוטי) וכולן מצדיעות לגדולי הבשלנים. נקניק סרבלד עם ממרח ארטישוק יתכנס לתוך פוקאצ'ה אחת, למשל, וחזה עוף צלוי עם סלסה ורדה יעמיס על אחרת.
יש אופציה טבעונית, ויש יצירת "מונה ליזה" מורכבת, אבל טוב תעשו אם תלכו על כריך דייגים, ובו סרדינים, איולי רוזמרין, אותה סלסה בועטת, נענע ובצל ירוק, צ'ילי ועגבניה ועלי רוקט (45 שקלים). שתי ידיים מהדקות, פה קרב, ובריזה של ים שלם מתחילה לעלות ממערב עד אליכם.
ליסי ידי שנים ארוכות של עבודת מסעדנות קשוחה, כולל סיפורי בוקר-צהריים-ערב ושנ"צ על גליל נייר תעשייתי במחסן. למעשה, הוא בכלל לא רצה לפתוח מסעדה. "חשבתי שזה טפשי, אבל בסוף נגררתי לזה לאט ובעקביות", שיחזר.
עכשיו, כשהכול מתכנס לכדי צ'נטרו, מגיע השלב הבא. "אני רוצה להיות נעים, ואני רוצה להיות נגיש. לעשות אוכל טוב אבל גם לדעת איפה אני עושה אותו", תיאר, "יש בלוינסקי אנשים שבאו מלמטה ורוצים ליצור - גם אוכל כמובן, אבל גם תרבות ומה לא - ולשוק יש עוד דרך יפה לעבור". בדרך הזאת, כדאי לעצור פעם ביום לפחות ב"מקום" שלו. אפילו פירנצה יכולה ללמוד משהו.
"צ'נטרו", לוינסקי 30, תל אביב