אחד ממוקדי התיירות הגדולים ביותר של רמלה - לא באופן רשמי, כנראה, אבל לפחות מבחינתי ומבחינת כל מי שיודע מה טוב בשבילו - הוא מכונת הקלייה הענקית של "קפה מטי", חנות התבלינים הוותיקה שחוצה את רחוב הרצל בעיר, ומחלקת את העוברים ושבים בו ל"אחרי שקנינו" ו"בדרך לשם".
מדובר, באין דרך טובה יותר לתאר את הדבר, במפלצת, אבל כזו מהטובות. היא מחביאה בין חריציה עשרות שנות ארומה וזכרונות, מפזרת באופן קבוע ריח של נוסטלגיה באוויר וגם, אתם יודעים, עושה קפה משובח. גם זה חשוב.
אני חושב עליה - ענקית ואימתנית ורועשת וזועפת - כשאני נכנס לסניף החדש של קפה mae במתחם שרונה, יותר חדרון תל-אביבי מאשר בית קפה, ונקרא להביט על מכונת הקלייה החדשה שלו. הבלבול מכה בי. אני ממצמץ, חושש לצאת לא סביר, אבל שואל בסוף בכל זאת אם "מדובר בקופסה הקטנה הזאת".
החלל צר וצפוף, והלקוחות בחוץ ממתינים לקיק שלהם, אז באופן טבעי אני סופג קצת מרפקים וכתפיים מבריסטות שהיו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב עם הנדל"ן שאני תופס להם בבוקר הזה, אבל בכל זאת, מתרחשת כאן קלייה בכמות שתספיק בדיוק לשני ספלים קטנים, והיא חרישית ומכילה, מצלמת את עצמה מבפנים ונשלטת כמובן על ידי אפליקציה.
זאת הולכת להיות כוס קפה מלחיצה מאוד, אני חושב לעצמי בדרך החוצה. זאת הולכת להיות כוס הקפה של העתיד.
הבית הרביעי של mae הוא פחות סניף ויותר חצר ירוקה ומשוקעת, כמעט נסתרת, במתחם שמנסה עדיין להגדיר לעצמו אישי מול ציבורי. יש כאן את אותם מטרים רבועים בודדים בפנים, וקצת עצים מבחוץ, והרבה מאוד משרדים שמשקיפים מלמעלה, ומתעלים את המבט הזה להפסקת קפה מיידית.
"פנו אלינו משרונה, ואחרי שהגענו לפה פשוט התאהבנו", סיפר גיא דינר, שמנהל את המקום, תוך שהוא מצביע על תפוזים סיניים ואפילו שיחי קפה, "זה מאוד מייצג את תל אביב בעיני, והשאיפה היא שאנשים יגיעו אלינו במיוחד".
אני נכנס איתו כמעט בטבעיות לשיחה על קפה, אבל ברור ממנה במהירות מי מבין משהו בנושא הזה, ומי בעיקר שותה. הוא מדבר על חלקות נקודתיות רחוק-רחוק מכאן, על נסיעות מיוחדות לקצה השני של העולם וגם על הקשר בין קפה ובין דמיון, אבל לזכותו ייאמר שהוא יודע מתי לעצור - אולי העיניים המעט מזוגגות שלי רמזו משהו - ולמזוג.
מדובר, בסרגל המילולי המעט מוגבל שלי, בקפה שהוא תה, ומשום שהיו לי כאלה יותר מדי במהלך השירות הצבאי, אני מרים גבה, רק כדי להוריד אותה חזרה עם הלגימה הראשונה, היישר לקסם הפירותי הזה, שהוא קצת מזה וקצת מזה, ובעיקר תוצר נדיר של ליקוט וטיפול. "זה זן מאוד מיוחד ונדיר, עם עונה ספציפית", הוא מוסיף לדרמה, "רק שש חוות בעולם מגדלות אותו, וגם הן מאוד קטנות".
"בעסקי הכן ולא בעסקי הלא". קפה mae
הקפה הדי מדהים הזה מצטרף כמובן ליד האמינה של mae ולמאפים הטריים של "אפוי" מבית רז רהב ו-OCD ("היינו עקשנים עם זה, עד שהחלטנו שאנחנו רוצים להיות בעסקי הכן ולא בעסקי הלא"), אבל האטרקציה העיקרית היא אותו פלא-קלייה.
מדובר ב-ansā, מכונת קלייה על פי דרישה, שהיא גם פטנט ישראלי של יהונתן שרף, האיש שהקים את חלקת הקפה המקומית הזאת לפני יותר מעשור, ומתפנה כעת לשכלל אותה ולדבר על מהפיכה נוספת.
"אפשר להשתמש בה בחללים קטנים, כמו משרדים למשל", הסביר דינר, "והיא מאפשרת לקנות באופן ישיר את חומר הגלם, שהוא פולי קפה ירוקים, לחתוך מתווכים ובסופו של דבר לשים לך ביד ספל הרבה יותר טרי, הרבה יותר זול והרבה יותר טעים".
אנחנו יוצאים עם הכוס העתידנית הזאת החוצה, מאפשרים סוף סוף מעט מרחב לאנשים החשובים באמת של mae, ומתפנים ללגום. זה צלול, פילטרי במאפייניו, חזק אבל עדין ובעיקר משהו שהוא פחות קפה ויותר מה שאתה חולם עליו כשאתה חולם על קפה. הם מדברים על זה כעל Farm to Cup, אבל ההגדרות יכולות לחכות כרגע. קודם, עוד קפה.
קפה mae, דוד אלעזר 17, מתחם שרונה, תל אביב