35 שנים אחרי שמזג את עצמו לתוך בריזת המפרץ של ישראל ויוון כאחד, גם חיים משה בכבודו ובעצמו לא יידע באמת להגיד אם הקולות של פיראוס אכן מזכירים את חיפה. כל אדם והעולם האסוציאטיבי שלו, כנראה, וממילא דרינק אחד או שניים מסדר הכול בראש בתבניות דומות יחסית.
אל תתנו לשלט בכניסה לבלבל אתכם, להיפך. זה כל מה שחלמתם כשרציתם מסעדת שוק
אז מי אנחנו שנתלונן, ומה זה משנה בעצם, מזכירים או לא מזכירים? שתי ערי הנמל האלה נהנות מהרוח ומהמים, אבל לא באמת ידועות בתכנון האורבני היעיל שלהן, ברחובות המסודרים בהיגיון או ביופי המהמם המתפרץ מתוך הסמטאות.
לא, שתיהן לא שם, אבל שתיהן גם במקום אחר - באנשים, באופי ובאוכל. חיים משה של סוף שנות השמונים ידע את כל זה, ידע גם לעשות את הקישור, ידע לקחת לחן "עממי" והכי ידע לחבר אותן לנצח בקלישאת מוזיקה ומזטים.
שליש מאה אחרי זה, זוס בסך הכול החליטה לרכב על קשר הימאים הזה, ורק לחזק אותו.
המסעדה היוונית של ערן לוי נפתחה לפני כשנתיים במרומי מתחם האודיטוריום העירוני, ובזווית פנורמית שרק חיפה מאפשרת לך בלי להתאמץ, ובלי לשלם פרמיות נדל"ניות מופרכות.
ככזאת, היא מוציאה אותך מתוך המרכז המסחרי המעט מאובק הזה בזריזות וביעילות. שני צעדים שלך עדיין מהלכים על רחבת חרסינה שזקוקה לתשומת לב (ולפוליש), והצעד הבא כבר עושה דרכו פנימה, לחלל מעוצב ונקי, מזמין ובעיקר עושה חשק לאכול.
עוד קצת בפנים, מאחורי קיר שהוצב כך שהוואוו יגיע גם יגיע, מחכה הנוף. לא בדיוק קסם כחול של מפרץ מימי, אלא יותר אורבניות חיפאית מחוספסת, אבל הגובה עושה את שלו מהר מאוד, ובערב הכול מקבל ממילא רומנטיקה נוסטלגית שכזאת מהאורות.
פריכות מופלאה. זוס
האוכל מיישר קו עם כל זה, ומתיך פנימה טברנה יוונית מודרנית ואת היד הישראלית המוכשרת של אורן הרשלר, שהצליחה ממש כעת לעשות סוויץ' לכדי מתכונת כשרה, בלי לוותר כלל על מה שעשה את זוס.
"רוב המסעדות הכשרות בחיפה הן מזללות או מקומות של אוכל רחוב, כך שהרבה חיפאים שומרי כשרות מוצאים את עצמם מבלים הרחק מהעיר", הסביר לוי את המהלך, "אצלנו ראינו שרוב הלקוחות מעדיפים את הדגים והמזטים החלביים, כך שהשינוי מבחינת האוכל לא היה גדול".
וכך, תוכלו למצוא פה, למשל, "קרפצ'יו מלטיזנה" (חציל על אש גלויה עם טחינה, תמרים, עגבניות שרי צבעוניות, דבש וקלי לחם) כמכת פתיחה מהממת, וגם ספנקופיתה שבלולית ופריכה מבצק פילו, ממולאת תרד-פטה-ריקוטה, שמוגשת עם מטבל עגבניות שרי צהובות מעושנות (56 שקלים) ומייתרת כבר בהתחלה דיבורי "זה לא בדיוק כמו שם", ולו רק בגלל שככה, כמו שהוא, זה טוב.
ליד, יש אבטיח במילוי גבינת פטה ונענע, גירוס דג לבן שעבר בטאבון ופורק על לחם יווני יחד עם סלט עגבניות (78 שקלים), "אסקבש פרסיוס" (מאפה בעבודת יד עם דג, תבשיל תרד ומנגולד, בצל מטוגן, שום קונפי, רוטב בשמל, עגבניות צלויות, בצל ירוק ולימון צלוי, 68 שקלים), "קפטדקיה" (קוביות דג ים קצוצות עם עשבי תבלין טריים, עשויות בגריל ומוגשות על צזיקי, 68 שקלים), פיש אנד צ'יפס לימוני-חרדלי וגם "פסרי בורגול" - דג לבן עטוף בקראסט תבלינים על ריזוטו בורגול ותרד עם רוטב לימוני - מצוין ולמעלה מזה.
חגיגת האוכל הזאת מיתרגמת לעסקית צהריים נדיבה באמצע השבוע, ולפתיחת שולחן טברנאית בצהרי שישי, ומשמשת בשגרה כבסיס להעלאת הילוך לילית, כולל עמדת די ג'יי פעילה בערב חמישי, נגנים והרבה אוזו.
את השאר יעשה הבר הגדול עמוס האלכוהול, שיודע לערבב את יוון וקפריסין לכוס גדולה, אבל גם לספק כמה קוקטיילים משלו, דוגמת "אמגדלו" (ג'ין, ערק, שקדים, מחית פסיפלורה וליים), או "פיקרוגלטי" (וודקה, ארפול, סמבוק שחור ומחית גויאבה).
כאורח מבחוץ, קטונתי מלפענח את היגיון הנדסת הנוף של חיפה, מה נחשב ומה פחות, ואיך זה שקרוב לים זה רחוק מהכסף. כסועד מבחוץ, אני נוטה לבקש כאן המלצות או לחזור למה שכבר הוכח בעבר כמוצלח, אחרי שנים של נפילות מצערות שהיו יותר מלכודות יזומות מאשר הזדמנות הוגנת ליהנות מהאוכל.
כל זה, וקל מאוד לפספס את זוס, על כניסתה המעט סמויה והתחושה שזה מקום שמדבר חזק וברור יותר בערב. זה נכון, כנראה, אבל יש ים גם בצהריים, והוא מוציא מהמטבח אוכל טוב, הוגן וטעים מאוד גם בלי די ג'יי, ובלי הצורך להשוות גדלים של שולחנות טברנה. אני לא יודע אם זה מזכיר את פיראוס, אני לא יודע אם זה משנה.
זוס, מתחם האודיטוריום, שדרות הנשיא 134, חיפה, 04-8677783