תל אביב היא עיר בלתי נסבלת. בכל פינה תגיעו למחסומים, בטונדות, חציבות ובנייה, מה שמעלה לא אחת את התהייה על פרדוקס ההתחדשות העירונית - מזה עשרות שנים העיר נהרסת ונבנית, כשמרוב ניסיון למודרניזציה היא לא מפסיקה להציק לתושבים במקום לשפר את איכות חייהם. האם התחדשות עירונית נצחית היא אכן התחדשות?
לכל הטורים של רוזי הטועם
מנופים, עגורנים, שיבושי תנועה, בורות ענק והררי בטון - כל זה נכון גם כשנעים לכיוון צפון אל שכונות עבר הירקון העשירות. רק אזור אחד מקפיד בקנאות לשמור על הצביון הקלאסי, בלי פרויקטים של פינוי בינוי ותכנון של גורדי שחקים - רמת אביב הישנה.
שם עדיין ניתן להרגיש ניחוח של פעם, עם בנייני רכבת נמוכים, ריאות ירוקות (שבשלב זה של השנה הפכו לצהובות) וניחוח חריף של קהילה. באמצע כל הטוב הזה שוכן קיוסק בשם גרונימן 8, שמגיש בעיקר פיצות וסנדוויצ'ים על טהרת הגבינה, אבל עוד לפני האוכל, למנה ראשונה הוא מגיש אווירה. ואיזו אווירה.
הגענו, רעייתי ואני, בצהרי יום חם של סוף יוני. המדרכות להטו, הזיעה איימה לחלחל מבעד לחולצה ואנחנו רק כמהנו למעט בריזה. שם, ברידינג 34 (גרונימן 8 היה מקומו של הקיוסק המקורי), הרגשנו שהזמן עצר מלכת, כאילו עברנו לממד אחר. פתאום רוח צוננת, מרחבים, חורשה שקטה ומהממת, ספסלי פיקניק מזמינים ואנשים טובים וחמודים. בימים מוטרפים כל כך, זה חייב להיות האי הכי שפוי בתל אביב. אולי גם בישראל.
חלונות הראווה התחננו שנזמין פיצה או סנדוויץ', אז עשינו מה שכל אדם היה עושה - הזמנו רבע פיצה מרגריטה (24 שקלים) ושני סנדוויצ'ים, האחד עם מוצרלה והשני עם גאודה (30 שקל לכל סנדוויץ'). הזמנו גם סלט קיסר (44 שקלים) ולאחר שהללו, מלבד הסלט כמובן, עברו חימום קל, התיישבנו.
כאמור, הדבר הראשון שאתה טועם בגרונימן הוא אווירה, ובתור פתיח זו מנה קסומה. הבעיה: היא לא ממש נכנסת לפה, והרי אנחנו פה בשביל האוכל. לאחר שהבחור החביב בקיוסק העמיס על הפיצה שלי ערימות של רוקט וגבינה מגורדת, טעמתי אותה והתכוננתי גם להסתערות על סנדוויץ' המוצרלה. אשתי הלכה הפוך - קודם כל הגאודה וסלט הקיסר, אחר כך נגיסה בפיצה.
לא אלאה אתכם בפרטים, רק אדגיש מכנה משותף אחד לכל המנות - בכולן, ללא יוצא מהכלל, השלם קטן מסך חלקיו. המרכיבים טריים, המראה מפתה, ועדיין זה פשוט לא עובד.
גבינה מגורדת "חיה" על הפיצה זה נחמד, אבל זה לא מחפה על מחסור בגבינה מותכת על הבצק. הרוטב של סלט הקיסר אמנם מוגש בנפרד, בניגוד לסלטים שהופכים לנוזליים בצורה מוגזמת, אבל גם האפשרות ליצור מינון נכון אינה הופכת אותו לאטרקטיבי, שלא לומר משתלם.
הסנדוויצ'ים הם בעיה בפני עצמה - הם פשוט לא חוממו מספיק מכדי שנחווה דעה חיובית עליהם, המרכיבים לא משתלבים ובמקום עירוב של טעמים מרגישים כל פריט לחוד. לקינוח לקחנו מאפין שוקולד (15 שקל) שכאילו יצא מפס ייצור טפל במיוחד. לא לתוצאה הזאת פיללנו.
אז כמ"א יצא?
נקודת המוצא של "גרונימן 8" במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) טובה למדי. למעשה, האווירה הנפלאה במקום מאפשרת לו להתחיל מציון 2 בואך 2.5 עוד לפני הנגיסה הראשונה. הבעיה: האוכל עצמו לא עומד ברף הגבוה. לגרונימן יש פוטנציאל אדיר, אבל למרות ההייפ וחוות הדעת הטובות הוא לא מספק, לטעמי, את הסחורה.
בגזרת המחיר הדעה חלוקה. 24 שקל לרבע פיצה ו-15 שקל למאפין הם מחירים שפויים לחלוטין, כשגם 30 שקל לסנדוויץ' עובר איכשהו, אם כי הכריך קטן מאוד. 44 השקלים לסלט הקיסר הרגישו מוגזמים, גם אם זה בערך מה שמשלמים היום על סלט קיסר.
בסוף, הכול מתנקז לטעם. 155 שקלים לארוחת צהריים של שני ראשים יכלו לשמש תמורה נאותה לו רק האוכל היה טעים דיו, ולצערנו, הוא לא. השקלול של האוכל והמחיר מאפשר לנו לתת מקסימום 6, אבל עם כל מה שמסביב החלטתי לתת לגרונימן 7.5, מתוך ידיעה שמדובר פה בחוויה מאוד מורכבת - מיוחדת ונעימה באופן יוצא דופן, אבל קולינרית לא מאוד משובחת.
האם המקום שווה ביקור? זו שאלה טובה. בתור התחלה, תבקשו חימום טוב ומסיבי יותר של הסנדוויצ'ים ותבדקו תוספת של גבינה מותכת לפיצה. אווירה היא דבר נהדר. עכשיו צריך לדאוג לטעם.