אני לא בטוח איזו מהעונות יותר אהבתי בילדות.
מצד אחד הייתה הקלות של הקיץ - פשוט, מכנסיים קצרים ומחפשים מה לעשות. זה מה שהעסיק אותנו במושב. מהסיבובים עם השנים כבר ידענו מתי יבואו לקטוף את מה שמוכן לשיווק. היינו מכניסים את זה לשיקול של הסיבוב. "טוב, ניסע לאפרסק? נתחיל שם ונעבור לנקטרינה, בדרך איזה שזיף ובחזור ניכנס לענבים. אולי מהמאגר נרד בול למלון". זה היה, בקיצור, אושר על אופני BMX.
ומהצד השני, בא החורף. שם כבר הכול היה פחות קל, יותר מסורבל ויותר בוץ, אבל זה היה שווה את זה. אחד מפרדסי התפוזים של המשק היה רחוק והצריך פידול נחרץ, אבל בתוכו היה עץ אחד של פומלה. היינו מתרגשים, אוכלים חמישה הדרים שונים ועפים לרפת לשטוף את האופניים מהבוץ.
אחר כך, שוב נפרוץ לעיסה העזתי למחסן, נכין אצלו קפה, נעשן ונחשוב על מה הדבר הבא שנאכל. בקיצור, לא יודע מה יותר אהבתי. אבל אהבתי.
הדיסוננס שג'ורג' וג'ון מייצרת תמיד העסיק אותי, ובמיוחד עכשיו.
על פניו, מדובר בעסק שנמצא בקצה רשימת ה"צריך" בימים האלה. לאורך כל השנים, הטיעון הזה חזר על עצמו. תמיד נמצא מי שהשמיץ ותמיד ההמסעדות ספגו את ההשמצות. יש את אלו ששרדו, אחרים ויתרו על החלום, והפכו רומנטיקה לפרקטיקה. יש הכול.
מצד שני, דווקא המסעדה ש"לא צריך" קמה כדי לעשות טוב לאורחים שלה, לפחות בחזון. היא זו שגם יודעת לשלוח זרועות לכל עבר ולייצר גלגל עצום של בעלי מקצוע שונים ומגוונים שלוקחים חלק בחייה. כולם עושים עבודה נפלאה, אבל תמיד יהיה אצלי מקום חם בלב לחקלאים שבאמת אין מה להרחיב לגביהם. הכול כבר נאמר, והכול נכון.
אין סוף השלכות הרסניות עלולות להיווצר לענף החשוב הזה בהיעדר מענה הולם עבורם, והבנה בסיסית מהם צרכיהם. בעת הזו, אין חשוב יותר מלתמוך ולצרוך אך ורק תוצרת מקומית. תמיד אמרתי שיש כאן ג'ונגל של שוק, יש הכול טרי, הכול צבעוני - רק תבחר. גם בסיבוב הזה של המסעדה, נמשיך לשמור על הערכים האלו ולחבק את החקלאים שלנו.
ומילה קטנה לאוהבי פלסטין ולשונאי ישראל. הפוסט של תומר טל
כל בוקר, או בעצם כל דקה, הראש חושב על אלו שנשארו מאחור, אלו שהקריבו את חייהם למעננו, על המדינה היקרה שלנו שהסתבכה כבר תקופה ארוכה בינה לבין עצמה.
המחשבות הן קשות מנשוא ולא נותנות מנוח, אבל גם מספקות בשבילי את הכוח לקום על הרגליים ולחזור לחשוב על אוכל, לחשוב על הנאה, על התענוג הרגעי הזה שאולי אוכל להעניק לאורחיי.
אולי אצליח להשכיח מחשבות קשות, או מצב רוח ירוד. אולי אצליח להעלות חיוך על פניהם. אם כך, ועם האמונה שאוכל לתרום משהו קטן, אצא שוב למסע. אני, העובדים, והחקלאים. אליהם אפנה. הם והטבע יודעים מה נכון עכשיו.
נבשל אוכל מענג ונכון, כזה שמלא מחויבות לעונה ולהיצע. אוכל שימשיך את גלגל התעסוקה ויבנה לאט ובטוח את המציאות החדשה. מעבר לים רואים את חוסר ההבנה של העולם ואת עצימת העין הבוטה מההיסטוריה של עמנו. סבי ומשפחתו נמלטו מידיהם של הנאצים ימח שמם, ובדיוק כאן נופלת הבנת המציאות שתחזק את היסודות שלנו. אין לנו מקום אחר! כאן התיישבנו וכאן נישאר, אנחנו עם עצמנו, וכל מי שימהר להבין כמה שטעה לגבינו.
ג'ורג' וג'ון תיפתח הערב. עמלתי על תפריט חדש ובו כל מה שטוב בארץ שלנו, תפריט שיפגוש אתכם לראשונה בצהריים וכמו בימים הטובים - גם בערב. אשמח וגם מאוד אתרגש לראות אתכם, אורחים יקרים. אני מבטיח שבסלון שלנו יוענק לכם רק טוב. כאן תקבלו אותי ואת הצוות עם כל הלב על הצלחת. המעשה הכי קטן, אבל הכי גדול עבורינו יהיה לשמוח ולהתרגש איתכם.
החיים ממשיכים. כמו שהשבוע זרעו בבארי חיטה, וכמו שבסיבוב עם מילי הכלבה אני רואה כבר חוביזה, חרדל בר ועוד המון עשבים טעימים שכבר מרימים את ראשם הנוצץ ומתחדשים להם. החיים ממשיכים, הזכרונות נשארים, הפצעים מגלידים והנפש מייחלת לימים טובים יותר, לשקט ולנורמלי, למה שבאמת מגיע לנו.
ג'ורג' וג'ון בהובלת תומר טל פותחת דלתות הערב (שלישי, 5 בדצמבר) לראשונה אחרי פרוץ הקרבות. היא עושה זאת עם תפריט חדש, ושעות חדשות (שלישי-חמישי 17:30-22:30, שישי-שבת 12:30-22:30) שמאפשרות בפעם הראשונה ארוחת צהריים של סוף שבוע.
תוכלו למצוא פה, בין היתר, פלמידה לבנה כבושה ומעושנת עם צ'יפס ראטה וקרם חצילים שחור, קרפצ'יו פטריית רעמת האריה ו"בייקון" פטריות מלך היער, שקדי עגל בגלייז שומר מקורמל, שפונדרה טלה בבישול ארוך, טורטליני בצק רבוך עם חלב ארטישוק ירושלמי וחמאה חומה, וגם קלאסיקות שלא ניתן להוציא מהתפריט לעולם (כן, ספגטי סרטנים, אנחנו מדברים עליך).