אני בכתובת הנכונה, ולא רק ווייז מאשר את זה, אבל ראשון לציון מתנהגת כמו שראשון לציון אוהבת להתנהג בדרך כלל - ומותירה אותך עם רגל אחת על הגז ורגל אחת על הברקס, חצי ראש מחוץ לשמשה ועיניים מכווצות, מנסות להבין תוך כדי נסיעה-עצירה שכזאת מה הרחוב, איפה הוא מתחיל, האם הוא נגמר בלי להודיע ולמה התמרורים פה אף פעם לא מסתנכרנים עם המציאות.
בסוף, כמו שראשון יודעת כמובן, אתה מחנה ועובר להליכה, מוצא את עצמך מטפס על איי תנועה ומסתחרר סביב בניינים. המדרכות כאן רחבות, אבל כמעט אף אחד לא הולך עליהן. לוס אנג'לס סטייל, כולל הדומיננטיות הרכבית. עוד קצת חיפושים, ועוד קצת שלטים, אבל אתה עדיין לא שם.
אז, רק אז, אתה נכנס לאן שאמרת שאין סיכוי שתיכנס כי זה בטוח לא שם, תוהה, תועה, טועה. ומגיע. יש מקומות שלא שווים את כל הטרחה הזאת, ובוודאי היו גורמים לי לוותר ולהסתובב. ויש את דלימארק, שהכי גרוע שאפשר להגיד עליו זה שהוא צריך לשפר את השילוט.
המעדנייה-מסעדה הזאת, וגם בית קפה ונקודת התרעננות, מגנט שופינג ומוקד טייק אווי ומשלוחים - הכול נכון, אין צורך למחוק כלום - היא תוצאת התגשמות החלומות של עדי ואורן בלכר, אחות ואח שגדלו עם רותי ברודו בראש, שאבו השראה ורקמו תכניות, ועכשיו (למעשה, כמה חודשים אחורה) הסתערו על המימוש.
המקום שוכן בתוך מתחם שמכיל בשגרה את הבריכה של שכונת נחלת יהודה בעיר, ומבליט גם את האבא מארק - דמות סמכותית ומעוררת כבוד, דומיננטית בלי להוציא מילה, אבל גם כזאת שיודעת רכות פנימית מהסוג המקסים. את החלק האחרון אני רק מנחש כמובן. לא ניגשתי לבדוק, וזה רק קצת בגלל שילדיו גרמו לי לחשוש שאני לא מספיק ייצוגי באותו בוקר.
"דלימארק היא השילוב של שלושתינו", מתחילה בלכר, "לקחנו קצת מהצד הרוסי של המשפחה וקצת מהצד הטריפוליטאי של המשפחה, והרמנו מקום שמתכוון לספק תשובות גם לסלט וגם לקערה של הסלט, גם לקפה וגם למה שנשאר לך ביד אחרי הקפה".
תכנית המתאר הזאת מיושמת באופן מרשים מאחוריה, ומגבירה ככל שהסיבוב שאנחנו עושים לאחר מכן מתארך. והוא מתארך מאוד. החלל גדול, האפשרויות בו רבות, והפיתויים - משהו לאכול אבל גם משהו לקחת איתך הלאה - בלתי נגמרים.
"אני אוהבת ללקט דברים, וזאת הייתה אחת המטרות שלי בעיצוב פה - כל מיני נשים ואנשים שכל אחד ואחת מהם ימצא לעצמו משהו", הסבירה, "בדיוק בגלל זה, ולמרות הקושי הלוגיסטי, אני מקפידה לעבוד עם הרבה מאוד ספקים, כולל מישהי שאני לוקחת ממנה דבר אחד, למשל. זה שווה את זה".
הסיפור הזה - מעדניה וליקוט, רותי ברודו והשראה - הוא סיפור שפרקיו הלכו והצטברו בישראל, ובעולם, מאז הקורונה. המעדניות צצו בכל פינת רחוב ובכל מתחם, וכניסה לכל אחת מהן כמעט הניבה בדיוק את אותה חוויה משוכפלת, עם אותם מוצרים על המדף. לעזאזל, אפילו המדפים היו זהים. וככל טרנד, גם זה גווע. מה אתם יודעים, לא סתם רותי ברודו היא רותי ברודו, אה?
כאן, עם זאת, בכל זאת מרגישים קצת אחרת. המדפים מתפקעים, אבל הרבה מאוד מותגים מקיימים כאן הופעת בכורה מול העיניים שלי. זאת לא בלעדיות ולא ייחודיות, אבל כן אולי עין ויד, ומישהי שיודעת לחבר אותן לכדי חום פנימי. רק תעשו איתה סיבוב זריז על הכול ותבינו.
יש פה רטבים מקסרנים ושמן זית דרוזי, דבש מרמת הגולן וקפה שחור עם הל של אלענאן, קופסאות הקסם של פרנצ'סקה ואפשרויות טבעוניות מרובות, משובצות בחכמה בין לבין, ולא כאגף נפרד ומוקצה.
יש גם לימונים משומרים וחומץ מנגו מבלגיה, דגנים ללא גלוטן של אגאתה וסריראצ'ה, תה של "טי לאברז" ובירות של ביר באזאר, תערובות תיבול מדרום אפריקה ושוטים מקוררים של קמבוצ'ה, מיץ תפוחים של המתססה וסלמון מעושן שנפרס בהולנד.
אלה מצטרפים למקררי מוצרים קפואים עמוסים לחלוטין - פסטות ובסיסי בצק לפיצה, קישים וקובנה, חצ'פורי גאוני מוכן לחימום וספנקופיטה, מה לא.
הגלם הזה מתורגם במטבח האחורי הענקי לכדי ויטרינות ענק מלאות אוכל מוכן, צבעוני ומזמין. הוויטרינות האלה, גם הן, משמשות לרוב כמלכודת פשרה לא מוצלחת. פה, שוב, זה לא הסיפור. רחוק מזה.
קערות גדולות של קציצות עוף ובקר, תבשילי בשר ראש וקובה חמוסטה חמצמצה, חריימה דניס, מפרום ומוסקה. מוקפצים כמובן, סלמון עוד יותר כמובן וסיגרים מן הסתם, אבל גם קרפלך כמו שצריך, קוסקוס ואנטיפסטי, חינקלי, לביבות ירק וחזה עוף, סלטים אינספור ותנור רוטיסרי מסתובב, מפלרטט, זומם.
אלו מצטרפים למאפייה שמתפקדת כשוברת דיאטה, עם עוגות ועוגיות בדיספליי, ותכנון מדוקדק שמושך אותך להגזמה.
יש בה כריכי פרעצל שהרגע הוכנו, שניצל בחלה וסנדביץ' נדיב עם סלמון, קממבר ופרי או סלט ביצים, ומשם לפרי ברסט, חזרה לאימרולי הגבינתי-בצקי שבדיוק יצא מהחימום, הלוך לחלות וחזור לסינמון רול. והעיניים עדיין אוכלות, כי הבטן כבר לא יכולה עוד.
בלכר, בת 30, מסתובבת פה עם חיוך שהוא הרבה יותר מחלום מוגשם. היא מדברת עם לקוחות כמו שכולנו היינו רוצים שידברו אלינו במקומות כאלה, מציעה וממליצה אבל גם מכוונת ומשחררת במקביל. לא דוחפת ולא נדחפת, רק טובה מאוד במה שהיא עושה.
היא יודעת כמה קשה ההתחלה, והביקור הזה עוד התקיים לפני שמלחמה גדולה הטילה מלמעלה חושך על פני חלום, אבל מסרבת להיכנע. למה שתיכנע, בעצם? הימים השחורים התפתחו במהרה לכדי בישולי לוחמים ומפונים, וכעת היא ואחיה, וגם אבא מארק כמובן, נערכים להמשך.
יהיו פה ירידים משמחים בימי שישי, ערבים שכונתיים של סרט ומזיגות יין ומגשי גבינות, ארוחות ערב לשולחן גדול ותפריט שישרת כל מי שיגיע. "אני לומדת להיות עם חמלה לעצמי", תיארה את ימי ההקמה הארוכים מאוד, "אבל אין לי כוונה להתפשר". מקום קטן-גדול עבור קהילה ושכונה שהוא מטמון מוסתר ואוצר של ממש. כל מה שצריך עכשיו זה שלט קצת יותר גדול.
דלימארק, יוסף ורסיה ליבין 26, ראשון לציון, 03-956200