העבודות על הקו הסגול של הרכבת הקלה בעיצומן, כמו שאוהבים להגיד, אבל העיניים לא רואות דבר לאורך התוואי, מלבד חפירות ושלטי פרסום עצמי כמובן. הלב והראש מקווים שהעבודות האלה מתרחשות מתחת לפני הקרקע ויגיחו בהפתעה לחיינו לפני הדד-ליין (2025, שהפכה כבר ל-2027, אבל זה רק אם אתם אופטימיים), אבל נסיעה קלה על דרך השלום שעולה מתל אביב, ואפילו חצייה רנדומלית של דרך אלוף שדה, אינה מבשרת על דבר מלבד ביקור נחוץ נוסף בפנצ'רייה, או במוסך.
הדרך משובשת, הנתיבים עקומים, ועבודות אין. הצומת עמוס, ומכוניות שמגיעות מגבעתיים ורמת גן מחכות הרבה יותר מדי לאור ירוק, ולחיים בכלל. מעבר לצומת, בשכונת רמת חן המיתולוגית למדי, התנועה הזאת הופכת לנסבלת מעט יותר (אם אתם נכנסים) ולסיוטית לא פחות (אם אתם מנסים לצאת משום מה), אבל הייאוש כאן כנראה יותר נוח. לפחות על פי המדרכות הרחבות ותחושת הירוק, הבתים הגדולים וצמודי הקרקע והאנשים שמסתובבים בחוץ. והקפה גם.
"דלי טיים" הוא האי הקטן של קורין רוזן, וכמו כל אי - הוא משנה את אופיו בהתאם לזוויות קרני השמש. בבוקר בית קפה ומוקד טבעי לאנשים שמחפשים להתחיל את היום לאט ושקט, בצהריים מקום לאכול בו משהו שהוא קצת יותר טעים מאחרים, ואחר כך זה כבר תלוי בך - בר יין שכונתי כמו שיש בכל שכונה אירופית, נקודת איסוף וטייק-אווי לארוחה משפחתית או גם וגם. וגם.
היא מעידה על רצון "לגעת בכל העולמות ובכל הלקוחות", אבל לא מתפזרת בדרך להגשמה הזאת. איך אפשר להתפזר עם מטראז' מצומצם כזה ועם מטבח קטן שכזה, שמכריחים אותך לסידור מדפים כמעט אובססיבי ולתפריט שמוציא רק את מה שהכי טוב והכי נכון להוציא. המקומות האלה, רבים כמותם מסביבבנו, קמים ונופלים על הכתפיים של בעל הבית. כאן, בעלת הבית הקימה בית. מזלנו שהיא מתפנה כעת לארח בתוכו.
הסיפור כאן מטעה ממבט ראשון - עוד מעדנייה, לכאורה, או מקסימום בית קפה של שכונה שעושה קפה של שכונה - ומהסוג שבמבט השני אתה שמח מאוד שהטעו אותך. כמעט עקצו. המדפים אכן מלאים, מתפקעים מאפשרויות, אבל הסדר ידידותי, והתצוגה כמעט שואבת אותך פנימה, מסלילה אותך לארוחה אחת, ולשנייה, ולהמשך השבוע.
בפנים, ויטרינת זכוכית קטנה חושפת מאפים חמימים מעכשיו, וכריכים שמחכים למכת החום של תנור האבן הלוהט. מכונת קפה טובה תעטוף את כל זה מיד כשתתיישב. ותתיישב. למה לא, בעצם?
הכיכר שממול - פעם כיכר השושנים, היום כיכר עוזי חיטמן, על שם היוצר שגר בשכונה ונהג לשבת בה לפני שהלך לעולמו בשנת 2004. כן, עשרים שנה - מאטה את כלי הרכב החולפים ומורידה בהתאם את מפלס הבלגן, והאנשים מסביב משתדלים ליישר קו עם הקצב. אמהות צעירות על ילדיהן, מטפלות ומטופלותיהן, וגם חבורה שזה עתה חזרה מהליכת בוקר נמרצת, שנעצרה באופן מקרי לחלוטין מול הנקודה הכי טובה להחזיר בה את כל הקלוריות, ועוד קצת.
לפעמים, מגלה רוזן, הן מחכות לה בכיכר עד שהיא תפתח. שמונה וחצי, אני מסכים, זה קצת מאוחר מדי בשביל קרייב לקפה, במיוחד אחרי אירובי, אבל עצם ההמתנה, וההבנה שההמתנה הזאת שווה, בכל זאת אומרות משהו, אפילו מקסים.
כריכי הבוקר מחזיקים בתוכם אופציות לקפרזה (מוצרלה, עגבניה, קרם בלסמי, פסטו ביתי ושמן זית, 48 שקלים או 29 שקלים לחצי), "סלמוניקו" (שמנת, סלמון מעושן, מלפפון ירוק ורוקט, 52 שקלים או 32 שקלים לחצי), גירסת ילדים עם חמאה וגאודה, קלאסיקות על בסיס סלט ביצים, אבוקדו או סלט טונה, וגם שתי אופציות גו-טו מובהקות, בדמות "אחו" (חמאה, גבינת כמהין, צ'דר, ריבת עגבניות שרי, שקדים קלויים ורוקט, 48 שקלים), ו"חלום של עזים" (חמאה, גבינת עזים, עגבניה ורוקט, באותו מחיר) - הראשונה קרב איגרוף תוך-לסתי של טעמים חזקים ומצוינים, והשנייה כמעט מנוגדת, עדינה ואלגנטית וכמעט בסיסית, אם כי הבסיס הזה גבוה מאוד מלכתחילה.
בצהריים, ענייני המחמצת הטריים האלה מפנים מקום לקערות סלט גדולות, לצלחות עם קציצות פראסה, לרבעי ארטישוק עם לאבנה ולצלוחיות של זיתים מהצפון וחמוצים מהמזרח. רוצים מגש גבינות? יש, עם קצת מרמלדה בצד, אגוזים ושקדים, אולי גם סלמון מעושן, וכוס יין שנמזגת כמעט מאליה.
בפנים, ומכל עבר, מצטרפות אינספור אפשרויות - דברי בסיס שאין מעדנייה בלעדיהם אבל גם הפתעות משמחות, מהסוג שלא רואים בכל מקום.
ארטישוקים בשמן זית וזיתים משדה אליעזר, רטבים ממזרח ומערב, תערובת ג'עלה וגרנולה, שמן זרעי ענבים וחליטות מסקרנות, קפה טוב של מאורו והעוגיות שעוד ייטבלו בתוכו, יין וסיידר, חלבה שמנמנה, חטיפי טפיוקה ואורז עם אצות בתיבול וואסבי וגם להיטי האצות קלויות כמובן.
יש גריסיני, קרקר סלק וקרקר חומוס, פסטה ארמנדו מפלומרי שבאיטליה, יערת דבש של משק לין ורוגלך ממאפיית מרציפן הירושלמית, לוזינה חבוש וקוקוס ליד שקדי מרקונה מספרד, תבלינים ופיינט ג'לאטו וניל ודובדבני אמרנה. אה, וגם טילון של גלידת עזים - כן ההיא שמתחסלת ליד הכנאפה.
מקרר האוכל המוכן גם הוא קורץ, ויותר מזה. עלי גפן וגבינות, איירן וכמה סוגים של קובה, קציצות טבעוניות עם ברוקולי וכרובית, שניצלונים וקוסקוס, מפרום חציל וממרח גבינה בולגרית עם בצל ירוק, מטיאס מלוח בשמן ופלפלים קלויים. החומרים שמהם עשויה ארוחה. החומרים שמהם עשויה חגיגה.
רוזן, בת ה-34, מינפה שנים בעולם האוכל הישראלי לכדי פינה קטנה משלה, שאותה היא מתפעלת כבר יותר משנה יחד עם רותם, בת זוגה. היא פותחת דלתות בבוקר וסוגרת דלתות בערב, ובין לבין למדה כבר להכיר את רוב שמות הנכנסים, ואת רוב רצונות הנכנסות. רציתם מקום שכונתי בקטע הטוב של המילה? קיבלתם. חלמתם על מקום שמתאמץ מאוד להביא מה שביקשתם במיוחד? הנה.
"עם פרוץ המלחמה, לקח לנו באופן טבעי קצת זמן לחזור", סיפרה, "לא ידענו אם זה בסדר ואיך זה יתקבל, אבל בשלב מסוים, אחרי כמה ימים, פשוט ביקשו מאיתנו לפתוח. אנשים חיפשו מקום לשבת, גם לבד, ולסדר את הראש כנראה. לא לצאת לבלות, אבל כן משהו בשביל הנפש, ביומיום".
היא יושבת ברחבה החיצונית הקטנה ומספרת איך בהתחלה הן אפילו לא חשבו לשים פה שולחנות וכיסאות. "לא תיארתי לעצמי שיישבו פה", הסבירה, "אבל היה כבר מקום ואמרנו למה לא, בעצם". היא מסיימת, וחוזרת למטבח הפנימי, מעדכנת לקוחה על שטרודל שבדיוק נגמר ועל עוגיות שעדיין לא הגיעו, ומבטיחה להתקשר כשזה אכן יקרה. כמו פעם. ממש עכשיו. פה. בשכונה.
דלי טיים, רזיאל 26, שכונת רמת חן, רמת גן, ראשון 8:30-14:00, שני-חמישי 8:30-18:00, שישי 8:30-15:00, 03-6951555