הדרך המפותלת למע'אר מעבירה את המכוניות, והאנשים, שיעור חשוב בפרופורציות. ירידות תלולות יחסית מספרות מפי תושבי האזור על סכנות כביש ותאונות שכמעט התרחשו (כמו גם, למרבה הצער, תאונות קטלניות שהיו באמת) והעליות שמחליפות אותן מספקות את הזווית הנגדית - נוף מרהיב צפונה ודרומה, ירוק וחי בתקופה הזאת של השנה, ויפה מספיק בכל תקופה אחרת.
גם העיר עצמה מצניעה אותך עם פרספקטיבה. צעירה מאוד מצד אחד (איילת שקד שמה את החותמת העירונית רק ב-2021) אבל הולכת אחורה עד תקופת הרומאים והביזנטים. שקטה לחלוטין גם בימים הסוערים האלה (הייתה באזור אזעקה אחת בלבד מאז 7 באוקטובר, וגם היא כנראה בטעות), אבל זוכרת היטב את מלחמת לבנון השנייה, ואת הרקטות הארורות שנחתו בשטחה.
מע'אר, כך נדמה, משחקת מחבואים משועשעים עם מטיילי ישראל, ונהנית בצדק מהמסתור ההררי שאותו היא מצאה. הגיע הזמן להצטרף למשחק הזה ולגלות אותה. פואגו היא הנקודה הכי טובה להתחיל, כנראה.
שיעור חשוב בפרופורציות. פואגו
כמו העיר, וכמו כולנו למעשה, גם עלאא איברהים התפתל בדרכו עד שמצא. הוא שירת תשע שנים ארוכות בצבא כאיש קבע בחדרי מערכות המידע והסייבר של חיל האוויר, והמשיך לאחר השחרור על אותו שביל, כראש מכינה קדם-צבאית. המסלול הזה לקח פנייה מעניינת לפני כשלוש שנים, כשתשוקה קרניבורית ישנה ביעבעה את דרכה החוצה, בדמות חנות גריל.
איברהים אולי זיהה אז את הטרפת הישראלית המסוימת הזאת, אבל הוא לא זיהה את היקפיה. כך או כך, מה שלא זוהה מראש, ממילא נשטף עם המגיפה שהכניסה הביתה (והוציאה לחצרות ולמרפסות) המוני אנשים. הגריל הביתי הפך תוך ימים ספורים של סגר למוצר הצריכה הבסיסי ביותר במקומותינו. עד סוף הקורונה, עד עכשיו בעצם, זה לא השתנה. להיפך.
לפני פחות משנה, הוא עשה צעד אחד נוסף על אותו שביל בדיוק. ואיזה צעד זה.
יש מספיק מקרים מתועדים של קצביות מצוינות שרוצות יותר מעצמן, ופורצות "בדלת ליד" עם הבשר שלהן, מוכן לאכילה במקום. מה יותר טבעי ממנגל שממוקם ליד הדבר שעולה על המנגל, עם הידיים שיודעות לטפל באותו בשר? ובכן, מה שיותר טבעי זה איש של מנגלים וגריל שלוקח את המומחיות שלו הלאה, ומתייצב על זה. או בקיצור, פואגו התרחבה, הוכפלה, השתפצה והשתדרגה.
החנות הענקית של איברהים עדיין קיימת, מקבלת אותך עם אולם תצוגה שכולו להט צלייה וידע בשרני. צעדים בודדים דרך הדלת המחברת, עם זאת, ממתין השלב הבא - חלל גדול ונעים עם שולחנות גדולים ואינטימיים כאחד, שמכוון את העיניים כמעט באופן אוטומטי פנימה, עד הסוף.
שם, ממתינה יצירת המופת שאיברהים תיכנן והביא לידי ביצוע (בעזרת מתניה בור), בדמות קיר אש אימתני, מפלצתי, מדהים. יש שם רשתות בגבהים שונים שיודעות צלייה "רגילה" וצלייה "הפוכה" וגלגלות שמרימות ומורידות אותן, גריל פריז'ה שמדבר ארגנטינאית, פלאנ'צות רוחשות ושתי מעשנות רחבות וגבוהות, כוריאוגרפיית להבות כתומה-כחולה ו"מנדף מפלצת", כהגדרת איברהים, שאיכשהו מותיר את הבגדים ללא ארומה. בצד, פינתי וכמעט מבויש, לוהט ובוער גם טאבון ענקי. יש מסעדות שעושות ממנו קריירה, פה הוא רק שחקן חיזוק.
כל הקונסטרוקציה הזאת החלה בהילוך חמישי, עם חגיגות בשרים מרהיבות ושואו חזק של איברהים. המלחמה, והתחושה האישית שלו, מיתנו קצת את הפסטיבל, ופואגו פתחה את עצמה מחדש פשוט כמסעדה, מזקקת החוצה את כל הטוב שלה, ומחכה להזדמנויות מיוחדות כדי שוב להשתולל.
זה אומר, בין היתר, תפריט שמתמקם בדיוק על התפר שבין גדול ומהודק, עם מספיק אופציות טעימות לכל אחד שייכנס - גם אם יהיה זה מישהו שלא מתעורר בבוקר עם מחשבות מיידיות על נתחי בשר. וכמו לא מעט מסעדות עם רקע דרוזי בצפון (אך עדיין לא מספיק בשביל שלא נהלל את אלה שכן כאלה), גם פה יזכו צמחונים אדוקים לחווית אוכל מעולה.
זה אומר, כמובן, סלט פתוש (48 שקלים), טאבולה (42 שקלים) ירוקה בוהקת, קצוצה טרי וקטן ועם שמן הזית המצוין מהאזור, קערה גדולה של עגבניות שרי עם כדור מוצרלה טריה (46 שקלים), קרפצ'יו עגל ולהיט בדמות ארנצ'יני ממולא בשר אסאדו מעושן (63 שקלים).
אלה דוהרים לקראת מנות ביניים נוספות, שתכליתן סכנת שובע אמיתית עוד לפני הדבר שלשמו באתם, אז זהירות. "חציל אש", למשל, עם טחינה ועגבניות (55 שקלים), נתחי מינוט של דנבר קאט מיושן (65 שקלים), צ'וריסוס נהדרות עם כרוב מבושל וגריגרי חומוס (62 שקלים) וגם "חטיפי אסאדו" פרוסים דק.
מפה, למה שמכונה "עיקריות", והוא בעצם תקווה גדולה שבאתם ביחד, לפחות בחבורה, ותוכלו לשאת את הגדלים.
אנטריקוט בלאק אנגוס במשקל 400 גרם, למשל (155 שקלים), עם בייט נהדר, סינטה משוישת בת 350 גרם שמונחת על קרם פולנטה (125 שקלים), "ריאש פואגו" שהן צלעות טלה עסיסיות עם תבשיל פריקה מקומי (165 שקלים) וגם פילה עבה ברוטב דמי גלאס (175 שקלים) או חזה עוף "צנוע", למעדיפים.
איברהים לא עוצר שם, ומעלה עוד את השילוב שבין מקצועיות ויד, באמצעות אגף "מיוחדות". תמצאו בו נתח "טומהוק" (46 שקלים ל-100 גרם) ואסאדו מעושן (32 שקלים ל-100 גרם), פורטרהאוס (45 שקלים ל-100 גרם) מרהיב וגם אופציית פלטות (300-550 שקלים) שעושה קצת מכל דבר, ובעצם הרבה מכל דבר. מפה, אם זה לא ברור עד עכשיו, יוצאים שבעים מאוד, מרוצים מאוד וחוזרים מאוד.
איבהרים לא רצה לעשות עוד "מסעדה מזרחית". נכון, הוא עדיין מקבל סועדים שמחכים לפתיחת שולחן ולחומוס-צ'יפס-סלט, אבל אלו תמיד יגיעו, ותמיד יחכו. עכשיו, לפחות, המתנה שלהם משתלמת, גם אם היא לא מספקת בסופה *בדיוק* מה שהם רצו. עדיף.
כי יש כאן סיפור על אדם, אבל גם עלינו. מישהו שתמיד נמשך לאש, אבל גם הצליח ללמוד לשלוט בה. "בהתחלה, רציתי לעשות פה סוג של מופע, כי אין כמו לראות את הלהבות עוות מולך, ואת הבשר שמוכן ממש מול העיניים", הסביר, "לאט-לאט הבנתי שהשואו הזה בעצם מסתיר את הדבר האמיתי - מפגש חברתי, ואנשים שאוהבים בשר, אבל אוהבים גם לא פחות את מי שיושב מולם".
וכך, חבורה אחר חבורה, האש נבנית פה, מתפתחת. יש לו זמן, וגם למע'אר. אתם צריכים לחכות פחות, ולהתקרב לחום.
פואגו, הכביש הראשי של מע'אר, 20128, 04-6555210, כל השבוע *חוץ מימי שני*