זה קודם כל, בראש ובראשונה, ומעל לכל, הלחם. זה לא מתורבת לזקק את נעה ביסטרו לצלחת אחת. יש לה סיפור לספר, ואלדד שמואלי פותח את הספר הזה כל יום כדי לספר אותו. יש לה מיקום מעניין, ודרך מיוחדת להגיע אליו. יש אוויר ויש אווירה, והרבה מאוד דברים לאכול בה חוץ מהלחם.
אבל זה קודם כל הלחם. במדינה שכמעט ויתרה לחלוטין על ההזדמנות לחבטת הפתיחה הזאת, וממש התאמצה להפוך אותה למכה, הלחם של נעה, הלחם של שמואלי, הוא כל מה שצריך לדעת עליה, ועליו.
בשיאו של הערב, בלחץ האטומי שהוא סרוויס במקום חדש, עם צוות שמתוח עד הקצה ומסעדה מתפקעת מיושבים שכמעט כולם, באופן טבעי, בוחרים להתחיל עם הלחם, שמואלי עצמו, ממעמקי הפס, מלב סערת הלהבות ואגלי הזיעה, עוצר פעם בדקה-שתיים, נוטל סכין משונן לידיים, ופורס.
הפרוסות עבות ואחידות, ואיכשהו, בקטע בלתי לוגי ורחוק מאוד מהטריגונומטריה שהצלחתי להפנים בתיכון, כולן מתכנסות בסופו של דבר לצלחת המתכת כמעין שליש כיכר, עם "הנשיקה".
אני לא יודע איך הוא עושה את זה, ולמרות שישבתי מילולית מעליו לא הצלחתי להבין עד סוף הערב איך הפלא הזה מתרחש. אבל פלא בהחלט. נשיקה בכל מנה, ולחם שמזנק היישר לצמרת הפחמימתית של מסעדות ישראל. ולכן, קודם כל, הוא.
הטאץ' הממזרי. נעה ביסטרו
התבססות מוחלטת כיעד פחמימות פופולרי הובילה המוני ישראלים ל"נעה אפייה מקומית" ולכבישים המסוימים מאוד של ירושלים וקריית ענבים. ההתבססות הזאת הובילה באופן ישיר להרחבת השעות ולמיסוד הערב שהוא נעה ביסטרו (על שם אמו של שמואלי), ויצרה הוט-ספוט לוהט של וויז בכניסה ליישוב הקטן והצנוע.
הדרך לכאן פקוקה כברירת מחדל, בוודאי בשעות המסורתיות של ארוחת הערב. הכביש המהיר לבירה איננו מהיר, ואני מאוד עדין בניסוח הזה, ואפילו הדרך חזרה עלולה לגבות מכם דקות המתנה ארוכות בהינתן התאונה המצערת והלגמרי-לא-חריגה שמתרחשת בין הנתיבים, ובאופן שבו התוואי מכריח אתכם להגיב מהר לעליות ולירידות, ולנהג הישראלי.
כל זה, ועדיין המסקנה היא להיכנס לאוטו ולנסוע. נעה לא נועדה להיות סוד קיבוצי שמור היטב, ולא המסעדה שבשבילה הירושלמים מוציאים את האוטו מהחניה. היא נועדה להיות שלנו, של כולם, והיא שווה כל עצבי כביש. רובן לא. היא בוודאי.
היא יושבת בתוך מבנה אבן גדול שמשקיף לעבר הכביש שממנו הגעתם, והשכילה לעצב חלל פנימי גדול לימים הרבים שבהם הקור כאן מתגבר עליך, לצד מרפסת ענקית ופתוחה לרגעי הקסם שבהם לא אכפת לך מטמפרטורות.
מול העיניים, מתבקש היה לכתוב שנפרש נוף כמעט אירופי במאפייניו, אבל האמת היא שמול אותם עיניים תקועה - סליחה, אין מילה אחרת - מפלצת אתגרית של חבלים וגשרים תלויים, טרמפולינות ואומגות, עם כל הצבעים שרצים לכם בראש כשנזרקת לאוויר המילה "אטרקציה", ובגודל אימתני כל כך עד שאתה תוהה איזה מפץ יצר אותה, וכמה שנים אחריה התפתחו הרי יהודה.
ובהינתן שזה הנוף, על כוכביתו. ובהינתן שאין באזור הזה, כנראה, רישיון לפנורמה מרחיבת נפש ללא איזה הולילנד שיפריע, אתה מחליט נכון ומתיישב לאכול.
התפריט גדול, עמוס אפשרויות, כורז לך עם עיקריות גדולות ממורד הדף וממלכד את תשומת הלב שלך כבר בפתיחה עם מחלקת פחמימות עליונה - צמד פיצות וגם חצ'פורי עם גבינות וחמאה וחלמון ומרווה, לצד הלחם ההוא.
במקביל, הוא מציע מין דיל ארוחה שלמה יוצא דופן לזוג או שלישייה ועדיין מכריח אותך לפתוח שולחן עם מניפה של צלוחיות וצלחות קטנות-בינוניות (24-28 שקלים). זה מעט מבולגן כתיאור, אני מבין, אבל זה גם שיקוף נאמן למקור של מה שהראש חושב והבטן מרגישה בשניות המותחות האלה של החלטה.
כאן גם מגיע הלחם (26 שקלים, עם עגבניות מגורדות, טחינה וזיתים) המושלם והשולחן הנפתח - פורל מעושן עם קרם חזרת, תפוח אדמה ורוקט? ודאי. איקרה עם בצל קצוץ ולימון? בטוח. סקורדליה סמיכה ושומית? אין היסוס. וגם חציל שרוף על האש עם זעתר טרי וגבינה בולגרית, מטיאס עם קרם פרש וביצה רכה ובצל ירוק שנזרק על הלחם באינסטינקט כמעט חייתי וגבינת בושה מוקצפת, כשעליה טפטופי דבש ושמן זית ארוטיים, נשבע, קצת טימין וקצת פלפל שחור ופרי צלוי ליד.
הישענות, הסדרת נשימה, הבנה שלא תוכל לאכול כאן הכול, ויציאה מחודשת לדרך שתכליתה לאכול כאן הכול ועוד איך.
שמונה מנות ביניים - בגודלן אך לא בטעמן - ממשיכות את רצף החיוכים בהתרחשות צבעונית ומגוונת מאוד שמעדיה על התפרצות כישרון ממוקדת, ותקופת המתנה שנגמרה.
יש פה רוסטביף ("מקיר האש", אותה קונסטרוקציית להבות גלויות שהיא מוקד המטבח הפתוח, 76 שקלים), למשל, וטרטר בקר קלאסי, סלט קרעי לחם עם ירקות צלויים בטאבון (המוקד השני של המטבח, כמובן) וסלט ירוק, שעועית ירוקה עם לימון ושום ודג נא עם איולי קרם פרש וסלט עשבים (74 שקלים).
כרמה מסעדתית, הרף לא יורד כאן כמעט בכלל, מה שמוביל אותך להחלטה קריקטוריסטית בהחלט על עיקרית שמיושמת על בטן מלאה לחלוטין. סטייק פורל עם תפוחי אדמה (128 שקלים) ופילה בקר ברוטב פלפל שחור וקוניאק (169 שקלים) הפסידו לשניצל (89 שקלים) שהבטיח להיות "ענקי", וקיים (אם כי הוא כן דורש תוספת לידו, הטכנולוגיה קיימת).
רוצים יותר מבניות בחיים? הארוחה המוסללת של נעה (145-230 שקלים לאדם) מציעה שלוש מנות (חצי עוף על פוקאצ'ה, סינטה או דג שלם) עם מאזטים ודברים (וגם הלחם, ברור) ובהחלט עשויה לפתור לכם התעסקויות ולבטים. כאן הכול הולך והכול נכון.
נעה היא המסעדה ההיא שאתם רואים על צלע הר ביוון, או בשולי הכפר האיטלקי שדרכו אתם עוברים בטיול, מסמנים לכם לחזור ואז מעבירים שנים שלמות בוויכוחים שעניינם למה לא חזרתם בסוף.
אבל היא כאן, ושלנו, ולא רק שמייתרת ויכוחים, אלא גם יוצרת חדשים, שמחים לחלוטין. מתי נוסעים שוב ומי נוהג, האם אפשר לשלב בוקר וערב וכמה צריך ללחוץ כדי שיפתחו גם בסופי שבוע - החלטה כל כך מתבקשת עד שאתה מוכן לבוא ולשים סינר בעצמך, העיקר שתקרה.
קיר הלהבות שלה הוא הבטחה ומימוש בו-זמנית, הצהרת פתיחה ויישום, ובעיקר אטרקציה שרחוקה מאוד מלהיות רק אטרקציה. בחוץ יש מספיק כאלה. כאן, בפנים, יש אש.
נעה ביסטרו, פארק כרמים, קריית ענבים, 02-5655390