לא ברור לחלוטין מה בדיוק קרה שם, ובלתי אפשרי לשחזר במדויק את התהליך ואת ההחלטות - ובעיקר את תהליך קבלת ההחלטות - אבל מאה שנים אחרי שהוקם, ברור כמעט לכל מתבונן עם עיניים בראשו שבניין פסז' פֵּנְסַק נועד להיות הילד הרע של תל אביב. ככה, בדיוק.
מהלבנה הראשונה ועד קו האפס בחזית נטולת העצים, מהסגנון האקלקטי - בלשון המעטה - ועד אישור המסחר הנדיר מוועד שכונת אחוזת בית, הוא התרומם מהקרקע החולית זקוף, ללא צורך בנעלי צעד ראשון או בהליכון.
התקנות חסמו, אבל הוא ידע טוב יותר. ההגבלות עצרו את כולם על שלוש קומות, אך הוא ניפנף בהיתר וצחק עם רביעית, והתגלגל באמת מצחוק לנוכח האיסור על נגינת מוזיקה והרעשה לילית. אם רוצים לדקדק, אפילו הפסאג'יות שלו לא הייתה באמת קלאסית, רחוק מזה, והמסלול שהוליך מהרחוב לתוכו הסתיים בחצר פנימית שמרכזת אליה את מבטי המרפסות ומסובבת בכוחה את צירי הדלתות. חצר דוגמנית, וילדה רעה בפני עצמה.
פסג' פנסק אולי שורטט על הנייר כבניין, ונחלם הגון על ידי יזמים ואדריכלים ומהנדסים, אבל נוצק כאישיות בעיר שכבר אז טיפחה הפרעת זהות דיסוציאטיבית. מאה שנים אחרי, ובאופן הכי טבעי שיש, כולן מתגוררות בשלווה בהרצל 16.
"הלב של הקבוצה". הרצל 16
קשה להאמין, אבל השבועות הקרובים יציינו שבע שנים מאז המובינג הדרמטי של רוטשילד 12 להרצל 16, שתי כתובות שהיו נשארות עניין למתווכי נדל"ן וחובבי פסאז'ים, בקושי, אלמלא השתלטו עליהן, כל אחת בתורן, הידיים של קבוצת R2M. הידיים, והחזון.
רוטשילד 12 נולד להיות Wild, אך בניגוד לאינספור מקומות דומים בעלי שאיפות דומות, לו באמת נתנו לשחק חסר השגחה, ולהחליט מה הוא רוצה להיות כשיגדל.
והוא רצה הכול. להיות מחוספס ומוקפד, לפעמים באותה נשימה. להיות Dirty בפינה אחת ומבריק בפינה האחרת. ולנגן על פסנתר כנף שעליה כוס קוקטייל מלאה בבדלי סיגריה, מול במה עם גיטרות דיסטורשניות שעליה כוס קוקטייל מלאה בלבבות חסה עם רוטב קיסר. הפרעת אישיות, זוכרים?
המעבר להרצל 16 נתפס כטראומת מה יהיה בסופינו, ותווך על ידי הקבוצה ככל יכולתה. "צעד קטן לאדם, צעד גדול לקפה", היא ניסתה אז להגחיך את ההיסטריה, ללא הצלחה. 240 מטר, לא יותר משלוש דקות של הליכה עצלה ושיכורה, אבל תל אביב לא הייתה בנויה לזה, וביקשה זמן לחשוב.
קשה להאמין, אבל השבועות הקרובים שאחרי השבועות הקרובים יסמנו נקודת פיבוט היסטרית, ועקיפה היסטורית לא פחות. הוותק של הרצל יתגבר אז על הכרונולוגיה של רוטשילד. תל אביב אולי לא הייתה בנויה לזה אז, אבל הילד הרע של הקבוצה מיגנט אותה לתוך הבניין, לתוך החצר, חזרה.
"באד בויז" הוא גם המנוח שבו משתמש מעיין גבור, שבע שנים ב-R2M וארבע שנים בהרצל, מברמן למנהל אם אתם זקוקים להגדרת תפקיד רשמית. מברמן לאיש שעליו יקום וייפול הבניין כולו, אם אתם רוצים נקודת מבט צדדית ואובייקטיבית, אם כי לגמרי קונצנזוס בקרב הסובבים שאיתם דיברתי עליו.
בניגוד גמור לכל מוסכמה, הוא מצליח לסובב הכול ולראיין אותי, בודק מה אני חושב ולוחץ אותי כל כך חזק לפינה עד שאני תוהה מי פה העיתונאי, ונאלץ לבסוף להודות בפניו שלי ולהרצל היה את המשבר הפרטי שלנו. מה משבר, שבר. מהספוט הקבוע, פעמיים בשבוע לפחות, הוא הפך לפני כמה שנים לזכרון רחוק. משהו פוספס, משהו נסדק. מישהו שיחרר את הרצועה מהר מדי ורחוק מדי. מישהו לא אסף.
הוא מהנהן, ולמרות שבשלב הזה אני לא יודע אם זה הנהון של חמידות או של הסכמה, אני מצטרף לתנועת הראש ומרשה לעצמי להגיד עוד כמה דברים. חלקם דורשים צנזורה, לפחות בכל מה שקשור לשפה. אחרים לא יעברו שום צנזורה.
"אני יודע שאיפשהו בדרך איבדנו קצת כיוון ופוקוס. השירות שלנו לא היה טוב, ויותר מדי פעמים הסתכלתי על עצמנו מהצד וניסיתי להבין איזו חוויה אנחנו מעניקים ללקוחות שלנו", תיאר. התשובות שלו היו דומות למדי לתשובות שלי. דרך ההתמודדות שלו הייתה שונה לחלוטין. "הרצל זה הלב של הקבוצה, מקום שאמור היה בהגדרה להיות קצת שונה, יותר משוחרר אבל לא פחות מוקפד. אני הייתי כבר עם רגל וחצי בחוץ, אבל החלטתי בסוף לעשות מאמץ וללכת על זה - לנסות להחזיר את הספינה למסלול".
האמצעים שלו היו דיבור מתמיד, גם אם לא מילולי לחלוטין, עם הקהל הוותיק, על קבוצותיו ותתי-קבוצותיו, מרוכבי האופניים הזוהרים של שבת בבוקר ועד השותים השמחים של השעות השתויות והשמחות. דיבור מתמיד, והקשבה מתמידה.
"אני שונא כשקוראים לנו בועה, כי כמו שאני רואה את זה, אנחנו הכי מחוברים שיש. יש כאן את הקהל הכי מגוון בתל אביב, עם שילוב שבמקומות אחרים היה בלתי אפשרי", הסביר, "אז רק ביקשתי מהקהל הזה, אם אפשר, שלא יתייאש".
הוא התפנה "להרגיש את האנשים ולהרגיש את הצוות" והתעקש לפעול חד איפה שצריך, ועדין איפה שצריך יותר. "אני מאמין שצריך להיות חזק באיזונים, והמקום הזה ממחיש את הצורך. שירות מצוין הוא לא תמיד לשים את המזלג במקום הנכון על השולחן. לפעמים הוא מתבטא באינטליגנציה רגשית, ובלדעת מה אתה רוצה, ומה אתה צריך, שהוא לאו דווקא מזלג".
יש לו - כבר ניחשתם, לא? - תואר בפסיכולוגיה וראש שיודע מתי *לא* להשתמש בו. יש לו גם עבר קרבי בסיירת גבעתי ופציעה קשה ממבצע צוק איתן, חברים לצוות שממשיכים להילחם עד היום ותודעה ישראלית עירנית שמחברת בין כל הנקודות האלה גם בצהרי יום חול, על כוס יין, עשרות רבות של קילומטרים משדה הקרב שצילק אותו.
"ב-16 באוקטובר פתחנו לראשונה את הדלתות של הקפה לרחוב", שיחזר, "העובדים היו צריכים מקום לבוא אליו כדי לבכות יחד ולצחוק יחד, ומהר מאוד הבנו שגם הלקוחות שלנו היו צריכים בדיוק אותו דבר. האנשים טראומטיים, ובדרך להיות פוסט-טראומטיים".
חודש שלם לא התנגנה כאן מוזיקה, עד שיום אחד הוא יצא נסער כי שמע "רפסודיה בוהמית" ולא הבין מה, ולמה. הוא התקרב, וגילה לקוח שעלה לנגן על הפסנתר באופן ספונטני. "הוא הרגיש בבית, וזה ריגש אותי. כולם הצטרפו אליו, וזה ריגש אותי עוד יותר - הביחד והמצב, והשאלה בשביל מה נלחמים ואם יש לצוות שלי לאן לחזור. לפני אותו ערב, הייתי מת להעיף את הפסנתר מפה. זה היה עניין של זמן. עכשיו זה כבר לא יקרה בחיים".
המקום התחיל גדול ורועש ופרוע כצפוי. הכול מהכול, עם מסעדה אסייתית פנימית שלא הצליחה להתייצב ועם טלטלות שהיו מספיקות להחזיק קורות חיים של כל אחד ממקומות הקבוצה האחרים. היום, אפשר להגיד בשקט, הווליום הונמך אך לא הושתק, והאוכל התקבע היטב על הסוויט-ספוט האידיאלית.
טעים פה מאוד, וטעים פה עקבית. טעים בבוקר וטעים בבראנץ' וטעים כשהשמש יורדת. טעים בקטנה עם קוקטייל (שגם הוא, אגב, בלתי יומרני אבל עדיין מהטובים בעיר) וטעים בגדולה, כשרעבים מאוד.
בלי חפירות וכמעט בלי מגילות על הטחינה של המזרח הרחוק. קערה אחר קערה, צלחת אחר צלחת של מכות תופים ממוקדות, אחרות, מקוריות בדרכן, ומשופרות. בעיר שנראה שרוב המנות שלה מגיעות בימים האלה מאותו מטבח בדיוק, כאן שומרים על האופי, ועל האישיות.
זה כולל, למשל, תירס בג'וספר עם גלייז מיסו אבל גם סמוסה עם צ'אטני כוסברה. יש סלט שורשים וסלט פפאיה, יש סשימי וטרטר דג, אבל הם מערבבים לתוכם קצת עצמאות וספיריט - פוריקקה או לוביה, מנגו ירוק ושמנת-הבאנרו.
העניינים ממשיכים לאן שתרצו להמשיך. שרימפס עם סאקה וחלב קוקוס (74 שקלים) היו הופכים בהרבה מקומות למנת דגל. כאן הם חלק ממצעד הולך ומתמשך, ובו מגש שווארמה מיתולוגי, צלע חזיר סינית ובקר מונגולי. פילה דניס, בהתאם, מנער את הפיהוקים עם קארי לבן וירוקים וצמד מנות עוף - קריספי צ'יקן עם קולסלואו ואיולי שום מעושן וכנפיים קוריאניות חריפות - מטלטלות את כל השאר, את מה שחשבת כשקראת "עוף" בתפריט ואת כמה שחשבת שאתה רעב כרגע.
זה לא מסעדתי. זה לא מסודר. זה אפילו לא רותי ברודואי. לעזאזל, אפשר לדמיין את העובדים האחרים ממסעדות R2M מצטמררים מהסיפור ומתעליינים על הקונספט. אפשר גם להיות בטוחים שכולם באים לאכול פה אחרי המשמרת.
הפינה הדרום-מזרחית בחצר של הרצל 16 היא גם פינת "המעליה". 100 שנים אחרי שעשתה היסטוריה, היא עדיין מבליטה, ובצדק, תעלת ברזל גדולה שהסלילה את המעלית הראשונה בעיר מעלה, עד הקומה הרביעית האסורה והמרעישה, ומטה, עד לרצפת הפסג' שאיננו פסג'.
עם השנים, צצו שתי מעליות חצופות וסמוכות שגזלו ממנה את התואר, אך היא היחידה שעדיין איתנו. נכון, היא סטטית עכשיו, ומטיסה לצמרת בעיקר ענפים ירוקים וסבך, במעין משל חכם על טבע ואורבניות ומה שמתרחש כשלא מתערבים להם, אבל במהותה היא נוכחת, וכשהראש מתרומם איתה גבוה, האוזניים משלימות לבד את רעש השרשראות, והבניין כולו מחייך. אולי אין אישור מהוועד, אבל הילד הרע של תל אביב עושה מה שהוא רוצה, כרגיל.
הרצל 16, תל אביב