ים לים, בית לבית, מטבח למטבח: הנובי גוד של וילה מארה מחבר הכול

זה לא בדיוק חורף, ולא יעזור סוף שבוע אחד עם כמה טיפות. גם האורות המפורסמים של דצמבר בשווקי אירופה קצת מתעמעמים כשהם מחתימים דרכון בנתב"ג בימים אלה, אם הם בכלל עולים על מטוס בדרך לפה. זה בקושי שמח, סליחה, והקומיבנציה של כריסמס, נובי גוד וסילבסטר לא תצליח להרים את זה השנה, מטעמים מובנים. אבל להתחמם חייבים, לא?

להתחמם ולאכול. לשתות ולהתחמם עוד קצת. לפתוח עיניים ולפתוח את הראש, לקבל ולהכיל, לשתף ולהשתתף. זה לא שיעור חינוך, ואין כאן הטפה לקיבוץ גלויות או שיעור בסובלנות. בכל זאת ערוץ אוכל עם שאיפות צנועות. ובתוכו, נסו רגע את הדמיון המודרך של וילה מארה.

שימו עץ אשוח בפינה ומיתחו שרשראות ארוכות ונוצצות של אורות קטנים-גדולים. שבו ושתו משהו, חכו לאוכל ושתו משהו נוסף, איכלו ושתו עוד, ואז תשתו שוב כי זה לא משנה כבר. מי יודע, אולי תבוא שנה טובה יותר. זאת הכוונה ממילא, לא?

שתי המסעדות של אלכסנדר דרוז בבת ים ובתל אביב יושבות על חופי הים התיכון שלנו, אבל מפליגות כל העת במי הים השחור של שורשיו ומשפחתו. הוא שאף איטלקי ומודרני, ויודע לעשות היטב כמה וכמה מטבחים, אבל בסוף הבין שבכל מגדל בבל חייבת להיות קומה אחת לפחות שהיא בית.

בשגרה, הקומה הזאת נקראת פה "מטבח של זכרונות". היא מצטנעת בתוך תפריט ענקי של אפשרויות מושחתות יותר או הרבה יותר, אבל אין סיכוי שלא תשימו לב אליה. אתם יכולים להגיע משם או מהנקודה הכי רחוקה משם, אבל זה מה שתחפשו. יוניק, משהו שאין במקום אחר, ומשהו שיודעים לעשות כאן טוב יותר.

כעת, עם הקיו של סוף השנה הארורה הזאת, הזכרונות האלה נדרשים יותר.

תפריט הנובי גוד של וילה מארה, שיוגש בשתי מסעדותיה בחודש הקרוב, שואב השראה מהמסורת הרוסית השמחה, אבל לא שוכח את הקואורדינטות הנוכחיות שלו. הקישוטים כריסמס, הוויב חורפי-מושלג, אבל הכיף לגמרי ישראלי.

זה מתחיל עם מרק סוליאנקה שמבשל חמישה סוגי בשר ומוסיף להם צלפים ועגבניות שרופות, מגביר עם סלט אוליבייה וסלט שובה הכרחיים, מוסיף כיסוני פלמני טלה מוקפצים בחמאה, עם שמנת חמוצה כמובן (78 שקלים), ולא שוכח "ורניקי של סבתא שרה" - ממולאים בתפוחי אדמה ומוקפצים בבצל מקורמל. את החמאה והשמנת החמוצה אין צורך להזכיר שוב, נכון?

אחר כך, תוך כדי, וכל הזמן בעצם, יש צ'יקן קייב - פילה עוף במילוי חמאת שום-שמיר, עטוף בפירורי לחם, מטוגן קלות ואפוי, שהוא הגירסה העוד-יותר-מושחתת של שניצל, בטח אם לוקחים בחשבון את הפירה (החמאתי, נו, ברור) - ויש בליני קוויאר אדום עם תלוליות חמצמצות של קרם פרש (72 שקלים), ויש גם כוכבי תפריט שגרתיים שגם הם זוכרים את הבית. מרק בורשט, למשל, ברוסקטה עם הרינג ו"לבאשי מהים השחור", מאפה שחום ורך בו-זמנית, ממולא ונבצע ומנוגב ולוהט.

לקינוח? ⁠עוגת נפוליאון עתירת שכבות בצק פריך, עם קרם פטיסייר והרבה ממנו. לקינוח של הקינוח? יין חם ומתובל, וודקה חזרת, ליקר חמוציות, למברוסקו מבעבע וגם שמפניה מואט ושנדון. לחיים, הכי לחיים.

בין כל אלה, הזכרונות והשורשים, הנוסטלגיה והבית, תמצאו פה גם אגפי תפריט גלובליסטיים. פסטות וריזוטו, כולל "פטוצ'יני ציידים" וקרבונרה אווז, מחלקת "יבשה" בשרית שמתחילה עם ערימות כנפיים ונקניקיית עגל ענקית (כמו כל המנות פה, בעצם), ממשיעה עם שניצל ושיפוד פרגית בתיבול קייג'ון, וחותמת עם אוכף טלה, שורט ריבס ברוטב פלפלת וסטייק 300 גרם עבה.

לבד מאלה, יש גם דגים שלמים, אפויים ומטוגנים, מיקס פירות ים ומולים מרינייר, שלוש גירסאות שרימפס לפחות וסלמון על הפלנצ'ה, וקטנות (גדולות, גדולות) של פתיחת שולחן - מפטה כבד עוף ועד גרבלקס מצוין, ממרק ועד סטייק חציל. משהו מזה, משהו מההוא, עוד לגימה, והחזקת אצבעות משותפת.

קישוטי הנובי גוד של וילה מארה מצליחים במשימתם - מנתקים חוץ ופנים ומחברים ים לים. משם, האוכל יעשה את שלו והאלכוהול ישטוף את כל מה שצריך לשטוף בטיפות של נחמה קטנה. אף אחד לא שוכח כאן כלום.

להיפך. כאן זוכרים. ועם הזיכרון הזה סוגרים שנה אחת, ופותחים שנה נוספת. את ההיא אפשר לשים מאחורינו לנצח. על הבאה צריך להתאמץ כדי לא ליפול שוב. מכאן מתחילים, הלוואי.

תפריט נובי גוד, וילה מארה, הרברט סמואל 88, תל אביב ודרך בן גוריון 69, בת ים