כשרציתי לתאם ריאיון עם אלכס דרוז, הבעלים של שני סניפי "וילה מארה", הוותיקה יותר בטיילת של בת ים והאחות הקטנה בטיילת של תל אביב, שלחתי לו הודעה בוואטסאפ.
אנחנו לא מכירים לפני וזו בעצם הייתה ההודעה הראשונה ששלחתי לו, או ככה לפחות חשבתי. מסתבר ששוחחנו כבר בעשירי באוקטובר, כשהמדינה הייתה שרויה בשבוע הכי קשה שלה מאז מלחמת השחרור. הוא בישל במסעדות הסגורות שלו אוכל לחיילים ולמפונים, אני פתחתי חמ"ל מאוד קטנטן של חברים עם מכוניות מסחריות ומשאיות שרצו לשנע אוכל ועשיתי את הקישורים הלוגיסטיים ההכרחיים, כדי שהאוכל יגיע למי שצריך. והנה, אנחנו משוחחים שוב בהקשר אחר לגמרי.
את וילה מארה פתח דרוז לפני שבע שנים בטיילת של בת ים, קו ראשון למים, ליד חוף הסלע המפורסם. את קצף הגלים שמפעיל את תחושת הרעב כמו מטה קסם אפשר להריח פשוטו כמשמעו בשולחנות.
דרוז, שמגדיר את עצמו "טבח, לא שף", הוא כיום מסעדן, וחלם על מסעדה עם לקוחות קבועים, ותפריט איטלקי ים-תיכוני. בבת ים המסעדה מצליחה מאוד. הדרישות מצד הלקוחות - ישראלים ותיקים ורבים מחבר העמים לשעבר - הביאו אותו להכניס לתפריט גם מנות מבית סבתו האוקראינית, כמו פלמיני וסריניקי. כי אם האוכל טוב, זה לא ממש משנה מאיזו ארץ הוא מגיע.
לפני שלוש שנים הוא החליט לעשות מעשה ופתח סניף של "וילה מארה" בטיילת, אבל הפעם בזו התל-אביבית. שוב כחול בעיניים דרך החלונות, בריזה מהים והרגשה של חופש. אבל פה דרוז גילה על בשרו שתמיד צריך להישאר נאמן לאמת שלך.
"לא פחדתי, כי ידעתי שהבת-ימים ייהנו להגיע לכאן כדי לנסות, אבל התל-אביביים לא ידעו בכלל שיש סניף נוסף, כי הם לא הדרימו לבת ים", הוא מחייך, "אבל עשיתי טעות. ניסיתי להסתיר את הזהות שלי וביחד עם תקופת הקורונה ספגתי הפסדים רבים. נשכתי שיניים ויצאתי מההפסדים".
כשאני מנסה לברר למה הכוונה בהסתרת הזהות, דרוז מסביר כי בתפריט המקורי בתל אביב היו טורטליני ריקוטה בעבודת יד ו"טורטליני ציידים" מבשר שור, למשל. "ייצרנו אותם מאפס - את הבצק, המילוי והכיסונים עצמם. זה היה עולה לי 4,000 שקלים בשבוע, אבל הייתי מוכר רק מנות ספורות וזורק הכול לפח. ניסיתי לחשוב מדוע, והבנתי שבתל אביב יש אלפי מנות כאלו, ואני לא מחדש בכלום. התנצלתי בפני אלוהים ובפני הגורל, העפתי את הטורטליני לכל הרוחות והכנסתי את הנשמה ואת התרבות שלי".
הנשמה והתרבות היו "וריניקי של סבתא שרה" במילוי תפוחי אדמה ופלימיני במילוי בשר. "העבודה עדיין קשה", הוא מודה, "אבל מהר מאוד הגלגל התהפך. הקהל לא טיפש, הוא מבין שהמוצר איכותי ואמיתי ומגיע מהנשמה שלי וכיום אני מוכר מאות מנות בשבוע, לעומת 5-10 מנות של טורטליני בעבר".
דרוז הבין שבג'ונגל התל אביבי הוא חייב להישאר צמוד לאמת שלו וממשיך עם הקו הקולינרי המזרח אירופאי, לצד תפריט איטלקי ים-תיכוני שמתאים לכולם. כך, תוכלו ליהנות פה גם מבראנצ'ים מפנקים במיוחד בסופי השבוע (וכמה ישראלים אוהבים בראנץ', במיוחד אם מכניסים לדיל גם נוף לים) עם מנות מיוחדות כמו גרבלקס שנכבש במקום עם "דריניקי", שהן לביבות תפוחי אדמה מהמטבח הבלרוסי, וקרם פרש הום מייד כמובן.
בתפריט תמצאו גם מנות ביניים שאהובות על כולם - לבישי ארמני, למשל, שהם משולשי גבינה ממעטפת בצק דקיקה ממולאת בתערובת של גבינות גיאורגיות (45 שקלים), ולמעשה "חצ'פורי רזה", עם הגבינות אבל בפחות לחם.
כשדרוז מתחיל לדבר על התפריט הייחודי שלו, קשה לו לעצור. "החלטתי להכניס מרק בורשט כי זה מרק עולמי ולא אוקראיני. תן לי לספר לך על התהליך - מתחילים עם ציר מעצמות עוף ובקר, ביחד עם הבקר שלאחר מכן חותכים לקוביות. בנפרד יש צלייה של סלק מסוכר, ובנפרד מהם צלייה של עגבניות מתובלות ובצל. לאחר שהציר מוכן אנחנו מסננים אותו ומחזירים את הבשר, מחזירים את הירקות, מוסיפים כרוב ונותנים לו עוד בישול של שעה, מוסיפים סלק ועוצרים. מרק בורשט כזה לא טעמתם מעולם, אני מבטיח לכם", כשהוא מציג בגאווה את המנה שעולה 45 שקלים.
וילה מארה על הטיילת התל אביבית מושלמת לבילוי של שבת, או בין ערביים מול השקיעה. תל אביב מציעה המון אטרקציות באזור שאפשר לשלב ליום כיף של ממש, או רק להתחיל את הבילוי עם בקבוק יין על החול עם שמיכה ולאחר מכן לעבור למסעדה.
עם זאת, אני חייב לציין גם את המסעדה בבת ים - בר עשיר, תפריט נהדר, קו ראשון למים ואווירה של טיילת בת ים שלא תמצאו בתל אביב, אם בא לכם בילוי שלא דומה לשום דבר אחר שהכרתם.
וילה מארה, הרברט סמואל 88, תל אביב ודרך בן גוריון 69, בת ים