שתי תמונות ישנות מביטות ממרומי המדפים של נולה על כל מה שקורה מתחתן, וסביבן. הן התחילו כנראה כשחור-לבן, אבל עכשיו צבועות לחלוטין בגוונים שרק שמש ישראלית יכולה ליצור - כחלחלים, ירקרקים, חמימים.
בימנית ניתן לראות את ווילי (או וויליאם, אם אתם בעניין של רשמיות) במדי צבא מגוהצים. בשמאלית זוגתו נאט (כלומר, נטלי) עם חיוך רחב ככל שהיום ביקש. שניהם לא מביטים ישירות לעדשה, אבל נראים כאילו הם נהנים מנוכחותה. שנים אחרי, נראה שהם עדיין נהנים. מהזווית הזאת ומהגובה הזה, למעשה, זה מרגיש כאילו הם מפקחים על הנעשה בנולה. מפקחים, וגאים.
פירורים של שמחה. נולה
ניו אורלינס, למי שהיה ולמי שחושב שהוא היה מאינספור הסרטים וסדרות הטלוויזיה שהשתמשו בה כדי לקבל עומק שהתסריט לא סיפק מעצמו, יודעת לפרוס בפניך המון מוסדות, המון מקומות של משפחה ושל לפיד שעובר מדור לדור. NOLA התל-אביבי הוא לגמרי אחד מהם, גם אם הוא פועל במרחק 11,001 קילומטר מהדלתא של נהר המיסיסיפי.
זה קו אווירי, וקו כמעט רוחני. 13 שנים על הצומת שמפגיש חזק, אולי חזק מדי, בין רחובות דיזנגוף וארלוזורוב, והקשר הזה רק הולך ומתבסס, לועג לכל מי ששאל בימים הראשונים מה בין העיר הלבנה והעיר הכי צבעונית בארצות הברית, ומנקה מעצמו על הדרך פירורים של שמחה, מפנה מקום לפירורים השמחים הבאים.
"המקום הזה מאוד אישי עבורי", משתפת טליה רסנר תוך שהיא מבהירה במעשיה - עצירה מנומסת כל כמה שניות לחיבוק עם חברה שקפצה להגיד שלום, או אינספור פתרונות לאינספור בעיות קטנות שנוצרות מאליהן בסרוויס של בוקר שישי - כמה הוא קהילתי ושכונתי דווקא, מוסד עירוני לכל דבר שאינו תלוי עיר אחת ספציפית, אלא שתיים בהכרח.
היא גדלה בניו אורלינס שבלואיזיאנה (וזה כמובן מקור השם NO, LA) ועברה עם משפחתה לתל אביב בגיל 8, אבל זוכרת היטב את הביקורים בביתם של ווילי ונאט, סבה וסבתה, או כמו שהיא קוראת לו "הבית הכי עקבי בחיים שלי".
היא משחזרת - לעתים עם דמעה סוררת - ימי הולדת ומפגשים משפחתיים, ומשתפת - הפעם בדמעות עקביות לחלוטין, באופן טבעי - כיצד הוא נפטר עשרה ימים לפני הוריקן קתרינה, ומה נותר מהבית הזה אחרי שהסופה השתוללה את דרכה בין הרחובות.
אז, היא מרימה מבט ומיישרת עיניים לעבר הכניסה, ומצביעה על המזוזה של נולה, שהיא גם המזוזה מ-Nola, ואתה מבין. הכי אישי, תמיד, הוא גם הכי אמיתי.
היא הקימה את הבייקרי הזה יחד עם הקונדיטורית האט שטרנשטיין (שהלכה לעולמה כשנתיים לאחר מכן) מתוך מחשבה על ספרי אפייה וקינוחים מייד אין אמריקה ועל בתי קפה נצחיים באירופה. בין אלה לאלה, נולד מקום ישראלי לחלוטין שהקדים את זמנו באופן מובהק. הקדים את זמנו, בדיוק בזמן.
מהוויטרינה הרחבה והפתיינית ועד התבניות החשופות הממתינות להושטת היד שבוא תבוא, מהשמות של העוגות ועד הלוק שלהן - הכול כאן שידר חוויה, והחוויה הזאת הייתה שונה. היום, כשהעולם כולו, והישראלים שמסתובבים בו, מתחילים ליישר קו ולהבין מה אפשר ומה כדאי, בנולה עסוקים בעיקר בשיפורים מתמידים. לא טילטולים של ספינה, אין צורך בכאלה, אבל כן מחשבות על מה *עוד*.
העוד הזה הוא תפריט צהריים וערב חדש, שקורא לקהל הרובצים להישאר במקומו, להמיר קפה ביין או בקוקטייל (או להישאר עם הקפה, אף אחד לא שופט) ולחשוב היטב אם הוא באמת רוצה וצריך להמשיך מפה הלאה.
האמצעים לריתוק הם מרק ברוקולי וצ'דר מעושן, למשל, ספגטי ברוטב שמנת עם חזה עוף ובייקון קריספי (74 שקלים), קלאסיקת ספגטי ומיטבולס (68 שקלים) וגם קלאב סנדוויץ' רב-שכבתי וכריכי הודו שגם הם חוטאים בבייקון ובצ'דר. למה לא, סלטים (כולל סלט חיטה מקסים עם דלעת צלויה, תרד חלוט, גבינת פטה ואגוזי לוז קלויים) ואגף "Bowls" (58 שקלים) מעודכן ומתעדכן - מטקס-מקס ועד סלמון NY, מבאפלו צ'יקן עם רוטב ראנץ' ועד טופו LA עם איולי טבעוני.
אלו מצטרפים לתפריט נחמות שרץ פה - בשינויים כאלה ואחרים, אם כי אלה לא נדרשו בהמוניהם מן הסתם - מיום הפתיחה.
ארוחות הבוקר מוגשות פה לאורך כל היום, ומשרתות היטב שולחנות משפחתיים, יום כיף של הברזה בית-ספרית ממוסדת ומאושרת, אמהות במה שמכונה כאן "חופשת לידה" וגם מושחתי כך סתם שאינם זקוקים לתוויות.
זה יכול להיעצר על בוקר טבעוני (79 שקלים) או על "בוקר נולה" (שתי ביצים, האש בראון, סלט ירקות, גבינת שמנת ובייגל, 69 שקלים), עשוי להגביר עם "בלאקסטון ביסקיט" שמציב בווירטואוזיות על הפחמימה האידיאלית לכך ביצים עלומות, פרוסות עגבניה צלויות, תרד חלוט ורוטב הולנדייז, להתמתן חזרה עם קערת גרנולה-פירות-יוגורט או להפוך דף ולהתלבט מול תפריט הבייגלס.
כאן, לא פחות מתריסר קומבינציות (36-59 שקלים) יכולות להיבנות בתוך ארבעה סוגי כריך עגול, וגם עליהן אפשר להוסיף דברים אוף-מניו. חביתה וגבינת שמנת לצד אבוקדו וביצת עין, סלט ביצים הום-מייד או קורנדביף חם עם חרדל חריף וקולסלואו. להזמין, לחשוב שאתה יכול לנהל את זה בצורה מתורבתת, ולהיות מרוצה מאוד כשהמחשבה הזאת, והבייגל עצמו, מוכיחים לך אחרת.
אבל נולה תמיד שיחקה בחיוך על התפר שבין "לאכול משהו אמיתי" ובין "אוקיי, אכלנו משהו אמיתי, אפשר להתפרע עכשיו".
ולהתפרע זה פנקייק. עבה מאוד, עושה בית ספר עירוני לכל מיני וואנבי שכאלה, ועם אישורי בנייה לגובה והרחבות שעיריית תל אביב אף פעם לא מאשרת בשגרה, אז אולי בניו אורלינס אישרו.
יש מלוח עם בייקון (מוטיב חוזר כאן, כמה מרענן), ביצה עלומה והרבה הולנדייז (54 שקלים), יש מתווך מלוח-מתוק (בייקון, מייפל ואבקת סוכר), אחד בהרכבה עצמית שמחכה לתוספות שלכם ושלושה מופרעים מהכיתה הטיפולית שהיא ברקספט כהלכתו בדיינר אול-אמריקן, ועוד קצת - בננה-קראנץ' (בננות מקורמלות, ערימת קורנפלקס, רוטב קרמל, 44 שקלים), בלובריז-קראמבל (רוטב אוכמניות, קצפת, גבעה של שקראמבל שוקולד לבן, 44 שקלים) ומה שמוגדר כאן בצדק כ-"Sugar Rush" (בננות, סירופ מייפל, נוטלה ואבקת סוכר). בוקר טוב, הגעתם.
כשכבר קמים, או עוד לפני שמתיישבים, אותה ויטרינה קוראת בקול להצטיידות. נולה התחילה כמעצמת טו-גו, המשיכה כך ולא הפסיקה למעשה, משכילה לעשות סוויץ' לעולמות המשלוחים ומשנעת קופסאות מתוקות ברחבי העיר. כן, גם את הפנקייקים מלמעלה.
ומלבדם, עולם ומלואו של דברים שלא היו כאן עד שהיא הגיעה, ודברים שחלקם עדיין לא כאן בלעדיה. קראק פאי ופאי תפוחים, עוגות שלמות או סלייסים על טהרת הריזס וחמאת הבוטנים, קומבינציית סמורס מותכת או עוגת גבינה עם בראוני וקרמל.
ועוגיות גם, כמובן. "ריינבואו" צבעונית, סניקרדודל קינמונית או שוקולד צ'יפס קלאסית. בראוני עם חמאת בוטנים וריבת תות, סינבון רול, עוגת גזר עם גלייז מלמעלה, קאפקייקס של ממש ומאפינס. בגדול, אל תתקרבו אם אתם חרדים למשהו חוץ מלעצימת עיניים והנאות החיים.
גם ביום חורפי חריג מאוד במונחי ישראל, הגשם שמאיים לשטוף את דיזנגוף לא מצליח להרטיב את נולה, בוודאי לא לקרר אותה. מי שהתיישב בחצר האחורית מתקפל בטבעיות פנימה, ואם צריך להנדס עוד פתרונות הושבה, טליה פה. ידעתם את זה.
תוך כדי, הפלייליסט מפזר לחלל את המפוחית של ניל יאנג ואת הסיגריות של ג'וני קאש, את דולי פארטון ואת השיר ההוא שתמיד רציתם לשים ברואד-טריפ האמריקני שמעולם לא הצלחתם לעשות. עד עכשיו, לפחות.
על המדפים, ווילי ונאט נשארים יבשים, חמימים, מחייכים. למטה, שתי קומות מתחתם, תמונות עדכניות יותר מספרות סיפורים נוספים של אנשים טובים שנגעו בנו, וכבר אינם. אור אשכר, שחר פרידמן ועמרי רפאלי מחייכים אף הם מהתמונות, מחברים בלי לדעת נקודות גיאוגרפיות על המפה, ונקודות-לב על הרגש של כולנו. כאן, האישי הוא של כולם, אין אופציה אחרת, וטוב שכך.
נולה, דיזנגוף 197, תל אביב, 03-5230527