המרכז המסחרי ברחוב יקינטון מנמנם את עצמו בצהריים אפילו אם זוכרים בראש את הסטנדרטים הידועים של נס ציונה. הדרך אליו מפותלת, חושפת בכל סיבוב ופנייה חלקים חדשים (יחסית) ממה שפעם היה מקסימום רחוב עם יחסי ציבור של עיר, והיום יישוב שיכול לגרום לך ללכת לאיבוד ברחובותיו, ולא צריך יחסי ציבור כלל.
מי שעבר כאן לפני שנים ולא נקלע לאזור מאז עשוי להיאחז בוויז כמו אוהדי כדורגל שמתיישבים מול שלבי ההכרעה של ליגת האומות. כל השאר, ובעיקר תושבי המקום, לא זקוקים לשום הכוונה. הבתים צמודי קרקע, הרחובות מרוצפים בסגנון שפעם היה נהוג לכנות הולנדי (והיום כנראה היה גורם למשבר דיפלומטי-עיצובי בין המדינות), והסביבה כולה משדרת נורמליות.
בימים כאלה, בארץ כזאת, בשעת רעב כזאת, נורמליות היא כל מה שאתה מבקש. נורמליות היא גם כל מה שאותנטיקה תעניק לך.
נורמלי, כמו שביקשת. אותנטיקה
רועי וסבטה בכר הכירו בימים השוקקים והאנרגטיים של רוסטיקו, מוסד אוכל שכמעט אף פעם לא קיבל את ההכרה הראויה לו, במיוחד כעת, ובמיוחד אחרי כל השנים הללו. הם בנו יחסים ותיכננו תכניות, הבינו בשלב מסוים שכדאי לפעול לגביהן, אבל התגלגלו לנקודה הספציפית הזאת כל כך במקרה, עד שהוא נאלץ לספר את הסיפור פעמיים.
הדרך ליעד המקורי, מסתבר, הובילה בסופו של דבר לשלט רנדומלי על הכביש, למבט רנדומלי לא פחות לעבר אותו שלט, ולהתאהבות רנדומלית. זה רומנטי כקווי מתאר ויותר רומנטי כשביל חדש בדרך של החיים. היום, שנים אחרי, הרומנטיקה הזאת עדיין מבעבעת על שפת המדרכה. לא לוהטת כמו פעם אולי, אבל מספיקה בשביל לקום בבוקר ולהגשים את עצמה. מקומות כאלה, בחו"ל, לא זקוקים ליותר מזה. אצלנו, הם צריכים את האנרגיה של שניהם.
זה התחיל לפני שמונה שנים כפיצריה שכונתית, והתרחב לפני חודשים ספורים לחלל נוסף באותו מרכז. בין לבין, היו פה כמה הרפתקאות וכמה ניסיונות, מגיפה שטרפה לא מעט קלפים ומלחמה שממשיכה לטרוף את כולנו. הפיצה נשארה, התבססה, שיגשגה. לידה רצו עוד. ואני לא מדבר על בעלי הבית, אלא על השכנים, התושבים, אנשים שמגיע להם עוד.
אתה יושב ומפטפט עם רועי, ומקבל ממנו את תמצית היומיום של מסעדן ישראלי. לא איש עסקים שבא לעשות הרים של כסף, אלא איש עבודה שבא להתפרנס. לעשות אוכל ולא לדפוק אותך במחיר. להזיע קצת יותר במקום לעגל פינות. אתה שומע, ואז מקשיב, ואז לא מבין איך האנשים האלה עדיין איתנו.
וכך, בין טברנה יוונית ובר יין ישראלי, נולדה אותנטיקה חדשה נוספת - טרטוריה ותו לא. קטנה, חמה גם בלי קשר לזווית השמשית מלמעלה. מקושטת ולא אובר-מעוצבת, בלי מלצרים כי למי יש כוח לזה, ועם תפריט פשוט, משפחתי, מתון במחיריו ומתון בטירופיו, והכי טעים שאפשר. בינינו, מה צריך יותר?
הראשונות (26-68 שקלים) משלבות כל מיני קלאסיקות - קפרזה, לחם שום, אנטיפסטי - עם כל מיני שחיתויות מבורכות. בוראטה על עגבניות מקורמלות (עם מקלות בריוש בצד, ברור) ליד מלנזנה חצילית-גבינתית, סלט פנצנלה וקיסר עם ביצה חצי רכה וטוויל פרמזן, ניודי ריקוטה ליד כדורי מקרוני-ארנצ'יני מטוגנים, זולגים, מחייכים.
בקיץ הזה, הנמתח כאן על פני כמות דו-ספרתית של חודשים כמעט, בכלל לא בטוח שיש צורך להמשיך הלאה, לפסטה ולפיצה. קערה גדולה של סלט, הלחם השומי-שמנוני, חמאת העגבניות שעוטפת כופתאות רכות וכן, גם כדורי הפסטה המטוגנים, לא השתגענו כליל. כל אלה הם ארוחה שלמה, ויותר מזה. נסו לעצור שם ודווחו לי אם הצלחתם.
הפסטות מותחות בפניך 11 אפשרויות, לא כולל אופציות מותאמות ילדים. המחיר מאמיר בשיאו ל-82 שקלים (סלמון מעושן ורוטב שמנת-וודקה), אבל נעצר ברובו על הרבה פחות מזה. פעם, אם אני זוכר נכון, אלו היו מחירים נורמליים לחלוטין. היום, כפי שכבר ודאי הובן פה, צריך לחפש את הנורמליות. וכשאתה מוצא, לא לעזוב.
יש כאן גירסאות אליו אוליו ביתיות וקאצ'ו א פפה שמשום מה לא חייב לקרוע לך את הכיס (ולמה שיקרע, לעזאזל?!), אלפרדו ופסטו, רוזה-מסקפרונה וארביאטה עוקצנית, פוטנסקה עם אנשובי וקלמטה וצלחת נהדרת של פפרדלה "ספינצ'י אל לימונה". כלומר, תרד-שמנת-לימון-פרמזן, מהכיוון החמצמץ של ההרכב הזה, בול מה שהחזאי ציווה.
תנור הפיצה, שממנו הכול התחיל, מלהטט ולוהט בין תחנת האם הסמוכה ובין המטבח הפעלתני. ספרתי לא פחות מ-16 אופציות מובנות (66-84 שקלים), ואליהן צריך להוסיף אפשרות להרכבה עצמית (עם תוספות שנעות בין 6 ל-8 שקלים) וגם פורמט בצקי נטול גלוטן, על בסיס שקדים וטפיוקה.
מנעד המגשים כאן רחב, אך מסרב לחרפן אותך עם שטויות. הוא מתחיל סולידי - מרגריטה, ברור - וממשיך סולידי קצת פחות - פלפל קלוי ובולגרית, קוביות בטטה צלויות עם גבינת סטרקינו, ארטישוק וזיתי קלמטה - אבל בשום שלב אין כאן יציאה שרצתה להיות מתוחכמת והצליחה בסוף להיות רק מתחכמת. הבצק מצוין, בינוני בעוביו, הטופינגז תבוניים והגבינות בול, במיוחד כשהן יוצאות מדפוס המוצרלה. כדור בוראטה עם קרם תרד ושום קונפי מעל פחמימה גמישה ולוהטת, נסו אתם להתאפק.
זה נסגר עם אותה רמת איפוק בדיוק - מינימלית, כמובן - ומול קינוחים שגם הם מקפידים לעשות בדיוק מה שנדרש מהם. "מסקרטלה" שמכניסה לבצק פריך גם מסקרפונה וגם נוטלה כי הרי גבולות כבר מזמן אין לנו, טירמיסו הום מייד, קרם ברולה קרמלי במאפייניו ובגווניו, גלידת שמנת רכה ואפוגאטו, וגם פבלובה צנועת מראה, ומצוינת אחרי שעברתם את הרושם הראשוני הזה ותיאמתם ציפיות למקסימום.
אותנטיקה היא אכן טרטוריה משפחתית, וקשה לדמיין אותה בלי נוכחות של לפחות אחד מבני הזוג בכר. הם פה, והם לא סוגרים יום בלי לנסות להשתפר קצת, וללכת לישון קצת יותר טובים, קצת יותר נעימים, וקצת יותר טעימים מאתמול. ערבי שלישי של חודש יוני, למשל, יביאו לשולחנות מנות ריזוטו מיוחדות, הפייבוריט של רועי - עם שלל פטריות, עם סטראצ'טלה וירוקים, או כמנה מתוקה דווקא, כפודינג אורז עם דובדבני אמרנה ושקדים.
זאת לא מסעדה של להיכנס לאוטו ולנסוע במיוחד. בניגוד אבל לחברותיה, לא בטוח בכלל שהיא שואפת להיות כזאת. שכונתית, כן. עירונית, ודאי. קטנה ועם שירות עצמי (בלי מלצרים, אבל עם "שגרירת חוויה" בשעות הערב, שעושה מה שחלמנו כולנו שיעשו כאן, וזה לדאוג לחוויה שלכם), טרייה ומיידית, עובדת מיד אחרי שהזמנת ונמזגת כמעט מעצמה לכוס יין, לקוקטייל, לבקבוק אפילו. למה לא, נורמלי.
אותנטיקה, יקינטון 6, נס ציונה, 077-2045446