כמעט עשור של פעילות שוקקת באופן חריג לסביבתה הקיבוצית, וגרציא לא נחה. היית מצפה ממנה להישען קצת, לשים רגליים. מקומות כאלה נוטים בדרך כלל - לפעמים בצדק, לרוב ממש לא - לנוח על זרים מדומיינים ולהפסיק להתאמץ. מי שמכיר מכיר הרי, ומי שלא כבר לא יגיע.
הם מכים בעוצמה רבה יותר ויותר במה שעובד, מוותרים מראש על מה שזקוק לשיפור, וכל הדברים שבאמצע מוכנסים למגירת יהיה בסדר שכזאת. יש קהל שבוי ויש קהל מכור ויש קהל חוזר, ולמי יש כוח לתחרות, ולהשתפר.
כמעט עשור של פעילות, וגרציא לא עושה דבר מאלה. לא נרגעת ולא מדמיינת שום דבר, מתעקשת לברר מה היה פחות טוב ומתייחסת לחוזרים לא כאל נתון מובן מאליו, אלא כמנוף לחפור בו. מבחינתה, הביקור שלהם איננו רק מחמאה, אלא הזדמנות להכין את הקרקע לפעם הבאה.
חצר קדמית. חלת לנגוסטין של גרציא
כמעט שטחי, אולי אפילו מעליב, להגדיר את החיבור בין מיכל גרציאני לגילי בר יוסף כגירל-פאוואר ותו לא. מה שנתפס כמחמאה איננו אלא, לפחות בעיני, תיוג קטגורי מקטין. הן הולכות אחורה ביחד עד לפתיחה ממש, מקיימות דיאלוג פנימי סגור ויודעות, מכירות בעל פה, מה טוב להן, איפה טוב להן.
אחת מהן מדברת יותר, השנייה זקוקה לסשן ווטר-בורדינג של ה-CIA כדי להיפתח קצת. באמצע, בין המילים שנאמרות ובין אלה שלא צריכות להיאמר, נולדה מערכת יחסים, נולדה הבנה, נולד מקום.
זאת לא מסעדה קלאסית. אין כאן חשיבות עצמית והסביבה כולה מורידה לחץ בשלוש דרגות לפחות. ההגדרה הרשמית אומרת ביסטרו, ואני מניח שהיא קולעת, אבל האוויר מכתיב משהו אחר, והחצר גורמת לך שוב להירגע.
אתה לא מנופף כאן בידיים למלצריות (ומלכתחילה אין צורך, כי השירות כאן מקסים בקטע הכי נקי של המילה) ולא מתמפרק עם שכנים. יש ספייס לכולם, והספייס הזה דווקא מחבר את הכולם האלה. האוויר שמוביל מילים ושיחות משולחן לשולחן הוא אותו אוויר שכל כך חסר לנו במקומות אחרים. כאן, הוא מוגש על חשבון הבית.
כל זה לא משליך כלום על האוכל. אתה ציניקן שמסתובב בארץ הרי, ויודע שכל "אווירה" באה על חשבון משהו. שכמעט כל חצר וכל ספייס מנצלות את הנדל"ן כדי לחתוך פינות דווקא במטבח. שכל "כפרי" ו"רומנטי" הוא טריגר למיושן ופריפריאלי. לא פה, ממש לא.
קודם כל, זאת לא פריפריה. הנסיעה מהמרכז נמשכת אולי שלושת רבעי נצח, אבל עמק חפר מצטיין ביצרניו ולא זקוק לשום גלם תל-אביבי כדי להבריק. אקלקטי וצבעוני כאן, שמח ואנרגטי, אבל לא חשבון הטעם, ולא במקום מהות.
זה נאסף בסופו של דבר, לשולחן ענקי שגם הוא קצת צר מלהכיל (בוודאי אם משקללים לתוכו לפחות "וויסקי סמאש" אחד, ו"גרין פלטר" עם הרבה ג'ין וכמות שווה של ירוקים וחמוצים), ולכל מיני דברים שלא חשבת להזמין ביחד, והנה, הם כאן, גורמים לך לחשוב מחדש על מה שכבר חשבת.
חלת לנגוסטין (69 שקלים), למשל, היא גירסת הקיבוץ ללובסטר-רול האמריקני, עם חמאת זעפרן ולפחות עשר אצבעות מלוכלכות ומחייכות במקביל. לידה, כרובית עם רוטב קיסר (39 שקלים), כבד קצוץ, סלט פאקוס-אבטיח-קלמרי (69 שקלים) וסביצ'ה שמשליך פנימה עלים ירוקים וקצת חריף, לאבנה סמיכה וחמצמצה ואננס. אמרנו אקלקטי, אמרנו צבעוני, אמרנו טעים.
הדברים מתחברים פה, והחיבור הזה מבקש ממך באסרטיביות להסיר מגננות ולהפסיק להיות סקפטי. שרימפס עם תירס גילי, פתיתים ופירות ים עם חמאת לימון כבוש (109 שקלים), מינוט סטייק וסקורדליה. אתה מסכים.
איתם, גם שידוכים קלאסיים יותר, אך לא משועממים-משעממים. המחלבה הקטנה הסמוכה מביאה סטראצ'טלה ומוצרלה, ובר יוסף רוכבת עליהן עם שמן זית וזעתר, פירות ועגבניות, פסטה וצ'ילי וקרם ירוקים. פרעצל נפתח לכריך עם אונטריב וערימת צ'יפס (89 שקלים) ומסאחן מגיש על לאפה עוף מפורק ובצל קונפי, סומק ושקדים ויוגורט.
בואו רעבים, או בואו בחבורה גדולה, עדיף גם וגם. אחרת תסתבכו במשחק אלימינציה מעט אכזרי, שכולל, אני מזכיר, גם קינוחי חובה. טארט עונתי ועוגת גבינה בעלת שם ומוניטין, מוס שוקולד עם טוויל בייליס ומלבי טבעוני, פירותי, קצת קאריבי אפילו.
ההיסטוריה של קיבוץ העוגן הולכת עד 1939 ומחברת על ציר הזמן ארצות מוצא קרובות יותר (הונגריה, צ'כוסלובקיה, איטליה) וקרובות פחות (מאוריציוס, באמת), התמחויות (צמיגים) ותעשייה (פלסטיק).
אפשר לדמיין את שגרת הפועלים הזאת, אבל לא צריך. מחוץ לגרציא, על רצועה דרומית שמפרידה עם מעט עפר בין דשא אחרון וכביש ראשון, הוצבו כלים גדולים, ישנים וחלודים, ספק כתערוכה, ספק כחנייה מאולתרת. מהאוטו לכניסה, אתה חולף מרותק על פני השיירה, מדמיין אנשים ומדמיין טיפות זיעה. מדמיין שמש והפסקות צהריים בחדר האוכל.
כמו רבים מהקיבוצים, גם העוגן הופרט עם השנים. הכלים האלה לא חורשים יותר, והצמיגים היחידים ששומעים באזור שייכים למכוניות שמתאספות בצורה מסודרת במגרש הסמוך. גם חדר האוכל סיים בהדרגה את תפקידו ההיסטורי, מפנה מקום. דברים השתנו, אבל לא נמחקו. יש דשא ויש אנשים, יש אוכל ויש קהילה. העוגן של העוגן נשאר.
גרציא, קיבוץ העוגן, 050-6930050