זה נראה מבוים בהתחלה, כמעט פרודיה על חיי הקיבוצים בישראל, ואולי סאטירה על כל מה שהרגילו אותנו לחשוב עליהם. זה בוודאות קצת "און דה נוז", כפי שאוהבים להגיד במקומות אחרים, או "אובר-קיל", כפי שאוהבים להגיד במקומות אחרים-אחרים. אבל האוטו מתקרב לאט, וזה אמיתי ככל שדבר כזה יכול להיות אמיתי.
שלט, ומתחתיו איש, ועוד יותר מתחתיו כיסא ים שכזה, ומימין לכל הקונסטרוקציה הזאת חבל שהוא למעשה מחסום מאולתר אך בהחלט ממשי. ומסר ברור ופשוט אחד גם, בכתב יד, מעל האיש וכיסא הים. "ריקודי עם ימינה, מסעדה שמאלה".
וכך, בלי שלגמרי הגעת, אתה יודע שלגמרי הגעת. וזה רק אחד מהקסמים שעושה גרציא בלי להתכוון לעשות קסמים בכלל. רק להיות היא, במקום הזה, עכשיו.
הביסטרו הוותיק למדי בקיבוץ העוגן הוקם על ידי מיכל גרציאני לפני יותר משמונה שנים, לאחר קריירה ארוכה ומפותלת בשוחות של עולם האוכל הישראלי, והגלובלי.
היא עבדה במסעדות ניו יורק, פתחה חברת קייטרינג מקומית במהלך שדרש "בין ביצים לטמטום", כהגדרתה (ואף הפגיש אותה עם אירוע בכורה בחוף נעורים הסמוך, עניין פעוט של 600 מוזמנים וחול, כל כך הרבה חול שזה בערך כל מה שהיא זוכרת מהאירוע) והחליטה להתיישב בקיבוץ שהיה לה גם בית, עם בית קפה ומעדנייה, שהפכו באופן הכי טבעי שיש למשהו שהוא קצת יותר מזה, אבל עדיין נינוח וקז'ואלי, ואז - אל תספרו לה - למסעדה של ממש.
רוצים את זה קצר ומהודק יותר? המקום ההוא שאתם מחפשים בדרך ל, או בדרך מ, ותמיד נתקעים ולא זוכרים, ומתפשרים ומתאמללים לתוך עצמכם? וחוזרים רעבים ומבטיחים לא עוד? המקום הזה הוא גרציא. על לא דבר.
הכניסה, חוץ מהשלט והחוג הפעלתני ההוא, קיבוצית בקטע הכי טוב שלה. מגרש חניה ענקי בסמוך, שבילים שמשתרגים לתוך עצמם, ולבסוף עמדת מארחת שמובילה אותך לחצר רחבת ידיים, רחבת כיסאות, רחבת לב.
בפנים יש מבנה אמיתי, שנראה איך שאתם חושבים שמבנים קיבוציים תוכננו ונבנו פעם, וגם חלל ישיבה מקורה, אבל החצר היא הדבר. פשוטה שבפשוטות, מוארת בעדינות שכבר לא רואים בשום סיטי, ופורשת מתחתיך שטיח של חיים אמיתיים - אדמה וקצת חצץ, אבנים טובות ופחות טובות. כפר ישראלי מוקפד בבלתי מוקפדותו, מהסוג שגורם לך להישען אחורה ולשים רגל איפשהו, כפי שהרבה זמן לא הרשית לעצמך לשים, ולהקשיב בריכוז לסיפורי השכנים המצחיקים שיש בכל אחד מהמקומות האלה.
התפריט, בהובלת גילי בר יוסף (ובהשתתפות גרציאני כמובן), חודד שבועות ספורים לפני פרוץ הגיהנום, מינף את נקודת הפתיחה הגבוהה גם כך שלו, השיל מעליו סממנים של "עוד בית קפה בקיבוץ", והתרומם במהירות למעלה.
הוא נפתח בחלה חמאתית ושחומה (28 שקלים), בפרחי כרובית עם איולי קיסר (36 שקלים), בכבד קצוץ "של סבתא רונה" (58 שקלים) ובקערה עמוקה של עגבניות צבעוניות עם לאבנה וזיתי טאסוס עוקצניים (51 שקלים), וממשיך משם למחרוזת שירי אהבה לים - ביסק סרטנים (72 שקלים), שרימפס על קרם פולנטה (62 שקלים), סופלאקי דגים על פיתה יוונית (62 שקלים) וסביצ'ה מצוין, מתובל עד הסוף, לימוני-פיקנטי (61 שקלים).
אלה, אזכיר, היו הראשונות.
ארבעה סלטי ענק ממשיכים את התימה - כל אחד מהם ארוחה בפני עצמה כמובן - ואסופה מפתה של עיקריות גוררת אותך להחליט ולהכריע באכזריות שהיא הפומו של חיינו. פילה דניס עם ירקות צלויים ופריקי (126 שקלים) או קארי מבעבע עם שרימפס או טופו (79-94 שקלים), פסטה ים שחורה (97 שקלים) או כריכי אסאדו עם צ'יפס (79 שקלים), קרבונרה עם קוביות בייקון ותירס גילי (71 שקלים) או ריגטוני בראגו בקר (89 שקלים).
צלחות הענק של הסבב הראשון עדיין ממתינות בחלקן, ברובן, על השולחן, ואתה פותח בהליכים מורכבים של אלימינציה וקלקולציה, שבסופם מגיע מסאח'ן (72 שקלים) - עוף מפורק עם בצל, סומק, שקדים ויוגורט על פאטייר. האצבעות מתלכלכות להנאתן, העוף הרך - מפורק כהלכה ומפרק דיאטות, עוד יותר כהלכה - לא מאפשר לך לסגת, וכל השאר מתערבב על המזלג ובפה, עד שאתה שוקע אחורה, ללא יכולת לזוז, פרט לחיוך שמתרחב.
הדיאלוג המטבחי הנשי נסגר לטריו מעולה עם שחר מולטו, שף-קונדיטורית שהביאה איתה עבודות בצק מצוינות, ורק אז התפנתה להשתולל עם המתוקים.
יש פה, בין היתר, טארט פירות עם קרם שקדים וקצפת שמנת חמוצה (49 שקלים), מוס שוקולד עם טופי מלוח וטוויל בייליס (51 שקלים), עוגת גבינה עם קראנץ' שוקולד לבן, מרמלדת פסיפלורה, קראמבל יוגורט וקולי מנגו (46 שקלים), וגם טארט לימון וברד פודינג בלתי אפשריים לוויתור. הראשון מאוזן באקרובטיות ואיכשהו מוציא אותך קליל יותר משנכנסת, והשני מחזיר אותך לתלם, ומאגד את בצקי השמרים הנותרים מהבוקר עם שבבי פקאן מלוח וגלידת וניל, בואכה ייסורי המצפון של מחר, ומחרתיים.
כל הטוב הזה נחגג עם תפריט יין ששודרג אף הוא, ועם עירבובי אלכוהול וקוקטיילים בלתי מתיימרים לדיבורי מיקסולוגיה, אך בלתי נופלים מהם במאומה - משמחים, הגיוניים ובעיקר משוחחים איתך, עם האנשים שמסביב, ועם החצר.
החצר הזאת עובדת היטב גם בצהריים, ומתפעלת תפריט ארוחות בוקר ובראנץ' שדורש ביקורים נוספים ותכופים. כשהשמש שוקעת, עם זאת, היא הדבר שלשמו היא נוצרה. ההופעות החיות שמתקיימות פה מדי פעם רק מדגישות את זה, ואת כל השאר יעשה ממילא האוכל, האנשים, ובעיקר הנשים.
גרציא, קיבוץ העוגן (לא רחוק מריקודי העם), 050-6930050