דקות ארוכות לאחר מה שכולנו הגדרנו מזמן כפיק צהריים, מתחם המידטאון התל-אביבי עדיין רוחש, די כמו חצר תיכון שמחליטה על דעת עצמה להמשיך את ההפסקה, ולהכריז בקול רם לעולם שהצלצול נועד לה, ולה בלבד.
מסביב חבורות-חבורות, עובדים וקולגות, שעשו מה שנכון וחכם, ויצאו קצת לשמש. לקח לאזור הזה הרבה זמן להיבנות, ולמגדלים שמסביב לקח הרבה זמן להתרומם, אבל הכי הרבה זמן נדרש כדי להסביר לסביבה, ולאנשים שבתוך הסביבה, שיש כאן משהו חוץ מאזור וממגדלים - קרקע נעימה, מקום לשבת ולשדר ברייק, והרבה אוכל.
כעת, עם צל יעיל שיודעים לספק כנראה רק גורדי השחקים המקיפים את הרחבה, לא נדרשים עוד הסברים. זה התחבר, זה מתחבר, ואי אפשר להאשים אף אחד שרוצה להאריך את הלאנץ' שלו על חשבון עוד כמה דקות מול המסך, למעלה.
במיוחד אם הלאנץ' הזה קורה בפלייגראונד.
הפסקה שמתגברת. פלייגראונד
המסעדה היפה שבתוך מלון Play ידעה כמה גלגולים והתרחשויות, עד שהצליחה להתייצב על מה שנכון עבורה, ונכון עבור הקהל שלה. מדובר, כמובן, בתהליך טבעי לחלוטין בכל מקום על הפלנטה בערך, אבל כאן, במילים שנכתבות בעברית, המקלדת רועדת מרוב הלם. מקום שנפתח והתאקלם בהדרגה, מי היה מאמין שאפשר לעשות כאן דבר כזה בלי פתיחות-סגירות, שינויים-ריענונים, ואיזה חמישה פופ-אפים באמצע?
בפנים, התהליך הזה מתממש נפלא, עם אווירה נעימה, בדיוק בין מלונאות פנימית שעלולה לגלוש לעתים לסינטטיות ובין ההמולה החיצונית שעלולה לגלוש לעתים לפוד-קורטיות. כאן, על הבר או במרפסת המקורה, בשולחנות הארוכים או באחת מפינות הישיבה האלגנטיות, הפסקת הצהריים לא עוצרת, רק מתגברת.
תפריט השמש מוגש כאן נדיב בשעות ובימים (ראשון-חמישי, 12:00-15:00), ונגיש בארנקים. הוא משתמש בפורמט ידוע, אך נכחד מעולמנו כמעט, של ראשונה קטנה לבחירה יחד עם עיקרית, במחיר העיקרית, ויודע לחזור לנדיבות ולנגישות עם גודל *אמיתי* של מנות, ושל אוכל.
תוכלו לבחור פה פתיחים צבעוניים של סלט עגבניות עם בצל סגול וארוגולה, פלפלים קלויים מצטיינים עם צ'אנקים של גבינת פטה שמנמנה ושום קונפי, לאבנה עם רוטב קארי ופריקי, סלקים אפויים עם צזיקי ואגוזי לוז מקורמלים, סלט חצילים עם סילאן וקשיו קלוי וגם מרק כתום, על בסיס בטטה וגזר, מתובל בפרמזן ובקארי.
אם באתם לפגישה, ואם באתם בקבוצה, יהיה הגיוני לחלוטין להזמין אחת מכל אחת, לנגב עם הלחם שמגיע עצמאית, ולחייך קצת. למה לא, בעצם?
משם, ממתינות כמעט תריסר עיקריות במנעד טעמים ומנעד מחירים (79-179 שקלים) שגם הגבוה בהם איננו באמת גבוה יחסית לתמורה (סינטה על העצם, או אנטריקוט), ויחסית לעיר.
יהיו כאן קבב עם טחינת עשבים ועגבניה צלויה, רביולי ארטישוק ירושלמי עם חמאת מרווה, קומבינציות פופלריות של המבורגר-צ'יפס ושניצל-פירה (ענקי, טעים, בול), חזה עוף לאחד הזה שתמיד מזמין חזה עוף, אושפלאו טבעוני עם רידיפיין מיט, וגם שתי מצטיינות בדמות עוף בקארי תאילנדי על אורז ודג ים צרוב עם חמאת לימון וירקות ירוקים מוקפצים, בביצוע טוב ובגודל בלתי קביל עבור אנשים שעוד צריכים לעבוד היום.
זה לא אוכל גבוה, ולא אוכל מתיימר, אבל נדמה לי שבשעת הצהריים הזאת - ובכל צהריים כמעט, האמת - אנחנו ממש לא רוצים גבוה, והכי לא רוצים מתיימר. רוצים שניצל, וניגוב קטן וטעים לידו. רוצים בחירה, רוצים לעמוד בתקציב, גם הקלורי. ורוצים קוקטייל. נכון. כאן אפרול שפריץ לוקח 31 שקלים, כחצי ממה שתשלמו במקומות מאוסים אחרים. לחיים.
פלייגראונד מותחת את עצמה בגמישות לשעות הערב, מנצלת את תכונותיה ועומדת באתגר הקשה של התמודדות עם מתחם שמתרוקן מאנשיו, משנה עורו, ודורש דברים אחרים לגמרי עכשיו.
הבר המרכזי מתמלא, האנרגיה עולה וגם האוכל מתעדכן טיפה, אבל המאפיינים המרכזיים, מאפייני הבסיס, נותרים כשהיו - שירות מוצלח וחלל שעושה חשק לשהות בו, ניתוק הכרחי בין חוץ לפנים ולוקיישן שגורם לך לחשוב שמצאת מטמון, או מגרש משחקים, בלב הבלגן. זאת הפסקת צהריים, והפסקת ערב, והפסקה בכלל. מגיע לנו כזאת.
פלייגראונד, מלון פליי מידטאון, מנחם בגין 144, תל אביב, 050-3546743