החיים של דיירי שיכון חברת החשמל באשדוד היו טובים כל כך ומלאים כל כך, עד שהם מוסיפים לדבר עליהם בחיוך ובגעגוע גם כיום.
ראשוני היושבים במתחם הגיעו אליו בתחילת שנות השישים כחלק מעסקת חבילה מורכבת ומתמשכת עם מקום העבודה שלהם, אבל המילים האלה - "עסקה", מורכבת", מתמשכת", "מקום עבודה" - סירבו להיות אז מאיימות ומעיקות, וחברת החשמל עצמה הבהירה כבר אז שהיא דואגת לאנשיה. יש דברים שלא השתנו.
שכר הדירה באותם ימים עמד על כ-20 לירות בחודש, ואחרי כמה שנים של רצינות כוונות נפתחה גם אפשרות רכישה. הבתים עצמם לא ננעלו "כי לא היו גנבים", והתושבים העבירו את הערבים במפגשים חברתיים ובהקרנה משותפת של סרטים.
שיאה של ההתרחשות היה הקמת "חוג המגש", מעין מועדון פתוח, אך נחשב ויוקרתי, שאירח בקביעות שגרירים ודמויות בינלאומיות - זכורים הביקורים של נציגי נורבגיה, יפן, ברית המועצות וצרפת - והגדיל לבנות להם תפריט ייעודי בהשראת ארץ המוצא.
שישים שנה לאחר המשתה האשדודי הנודד הזה, קל להיסחף עם הנוסטלגיה, אך בלתי אפשרי לדמיין מה בדיוק הלך שם, או מה בדיוק אכלו שם. למזלם של כל המעורבים, ולמזלם של האשדודים בעיקר, יש את יאן הרוש בשביל להמשיך את הדרך. פארינו שלו היא לא רק גירסה מודרנית של "חוג המגש", אלא מגש הכסף בכבודו ובעצמו.
חוג המגש. פארינו
זה התחיל, כמו הרבה דברים טובים וטעימים, בתקופת הקורונה. המסלול מוכר, והסיפור סופר, אז רק נגיד שגם בצק מושלם זקוק לזמן התפחה משלו. במקרה הזה, טאבון קטן שעלה לקומה 7 בבניין ותפס חצי מטבח משפחתי הוציא מתוכו פיצה אחת כל חצי שעה, ולא יותר.
אנשים, כדרכם של אנשים, בוודאי בתקופה ההיא, עמדו בתור. זה היה חלון הזדמנויות מתוזמן היטב שאף אחד לא רצה לפספס, אבל גם הרוש הבין שכל הביקוש הזה לא יצליח להכניס יותר חצאי שעות ביממה נתונה. פעם בשבוע הפכה ליומיים בשבוע, וכשהמגיפה עצמה דעכה, התברר שהביקוש מסרב לדעוך ביחד איתה.
פארינו מבהירה כבר חמש שנים חגיגיות שהתקופה המוזרה ההיא הוציאה מתוכה כמה יהלומים, ושהארעיות המובנית שלה יכולה להסתיים, עם הידיים הנכונות, בדבר הכי קבוע שיש.
מבחינת הרוש, רק בן 30, אין לאן ללכת מכאן, ואין גם בשביל מה. אנחנו יושבים בערב יום חול שגרתי לחלוטין ברחבה ההומה שממול הפיצריה, והוא מנסה להסביר לי פעם אחר פעם, במידה חלקית של הצלחה, מה אני רואה פה.
זה מתחם שכונתי מוקף בתי מגורים עם שתי צלעות מסחריות שמשרתות תמהיל אנושי אקלקטי מאוד, אבל הכי אנושי שיש. בית קפה פינתי שיכול היה להתמקם באותה מידת הצלחה גם בפלורנטין ובשוק תלפיות, וממול משרד אדריכלים. את הצלע משלים הטריו האימתני שלו - פארינו, פת שתופסת את משמרת הבוקר והטירמיסוריה המתוקה - ובאמצע כיסאות ושולחנות בעירבוביה שמחה, נטולת פוזות, ומלאה לחלוטין.
יש כאן צעירים וחיילים, משפחות וסיפורים על אנשים שנסעו במיוחד מהמרכז כי התפתח אצלם קרייב לפיצה שלו. יש שכנים (הוא מתחשב ומקפיד לסגור מוקדם, כך שהשכנות הזאת טובה ויציבה) ויש מאספים שעומדים מבוישים כשמסבירים להם שהפיצה פחות טובה אחרי נסיעה, ובכל זאת מעקשים לקחת. אפשר להבין אותם. יש הכול מהכול, כי כשעושים משהו אמיתי כל כך, וטוב כל כך, מסתבר שכולם רוצים לבוא.
ואם כולם רוצים לבוא אליך, למה שתרצה ללכת?
הפיצה מדהימה, בבירור מהטובות בישראל וכנראה גם מהטובות בעולם. רציני שזה נכתב עכשיו, ואמיתי לגמרי. היא מדהימה, אגב, לא בגלל הבצק (מושלם, רך ושחום, עם בועיות אוויר וסימני להבה, מהסוג שאתה רוצה לאכול בלי כלום מלמעלה) ולא בגלל הרוטב (מוכן במקום, מושקע, עדין ועמוק-טעם), לא בגלל התוספות (דברים אמיתיים, שגידלו אנשים אמיתיים, מכאן) ואפילו לא בגלל השילוב בין כל אלה.
היא מדהימה כי היא פיצה חושבת, שעושה אדם חושב. הוא לא חושב על עצמו, אם כי זה היה טבעי לחלוטין. למעשה, הוא חושב על כולם חוץ ממנו. מפרגן לשותפים ולצוות, מלא אהבה לסובבים, מכיר לקוחות בשמם והראשון לרוץ לעזור למישהו שהתעלף בקצה השני של הרחבה, מלא מחמאות לקולגות ולמיי שאמור להתחרות בו, נטוע בתוך עירו ובתוך אנשי העיר ולא מוציא מילה רעה על שום דבר.
כשזאת נקודת הבסיס, כשזה המגש שלך, יש לפיצה סיכוי להיות מדהימה. כשכל אלה מתחברים לכישרון-על, אין לה סיכוי להיות פחות ממדהימה.
התפריט מטריף בצמצומו. שני סלטים, ברוסקטה או שתיים, שמונה פיצות, שני קינוחים, שלושה דרינקים. הרבה פיצריות מצוינות, גם בישראל, מגיעות לבצק שלהן ומתחילות להשתולל. פה פחות. כאן כל גירסה, כל מנה, מתחדדת עד לליבה שלה, ונשארת שם. יש נזירים עם יכולת איפוק נמוכה מזו של הרוש. וזה מצוין, כי מכאן אין שום יכולת איפוק באופק שלכם.
זה מתחיל עם ריבועי פוקאצה (24 שקלים) שעליהם שום קונפי, סלט עגבניות "מתובל חזק" ופרמזן. פשוט רק לכאורה, ואפקטיבי מאוד. הקיסר (47 שקלים), עם רוטב מצטיין, שקדים מקורמלים וצ'יפס שאלוט, נותן פייט לכל סלט מפונפן של מסעדות ממגש הפיצה שעליו הוא מוגש. אכלתם פעם סלט קיסר ממגש פיצה ענקי? אין אקסטזה כזאת.
הפיצות (60-70 שקלים, נשבע ששיפשפתי עיניים) חולמות על נאפולי, ומשכימות בישראל. הוא לא יגיד את זה, אז נגיד במקומו - עדיף ככה. הן מתחילות קלאסי (מרגריטה, "מריסאקה" עם אורגנו וגבינת גלי), ממשיכות מודרני (מלנזנה עם חציל צלוי, "ספינאצ'י" עם תרד מתובל, רוטב קיסר וריבת פלפל חריף) ונחתמות אימפרסיוניסטי (מנגולד עם קרם פטה, סטראצ'טלה עם פאסטה עגבניות צהובות).
כשמגיעות יצירות "צ'יפולה" (קרם פרמזן ופלפל שחור מדמה קצ'יו א פפה, מוצרלה טריה, בזיליקום, בצל מקורמל, קרם יוגורט ובצלים שרופים, בצל ושמן זית) ו"מאייס 2.0" (קרם פרמזן ופלפל שחור, מוצרלה טריה, בזיליקום, תירס צלוי בחמאה ושאטה, קרם תירס שהוא *לא* פולנטה, ירוקים וצ'יפס שאלוט) אתה מבין הכול, או כמעט הכול.
מבין את הדיבור השקט (שהרי למה לצעוק כשהפיצה כורזת בשבילך) ומבין את האנשים. מבין את אלה שהגיעו במיוחד ומבין את העוצמה השקטה שהיא הרוש בכבודו ובעצמו. פהנומהנל, נכתב על קיר השיש שבו הוא עובד בפנים. פהנומהנל, צריך לכתוב כאן על השמיים מעל פארינו.
האימפריה הורחבה לאט-לאט, נפתחת בבקרים עם מאפייה-קונדיטוריה בדמות פת, שעושה כריכי פוקאצ'ה אדירים שאף הם שווים נסיעה, ועוגיות ספוליאטלה פריכות כמו שם, וכמו שאין כאן, ונסגרת עם להיט הטירמיסו שלו, חזק מספיק כדי להקדים את מה שנהוג לכנות בימים אלה "טרנד", ומצוין כל כך עד שאתה מבין ששום טרנד לא יכול עליו. פה לא מתעסקים עם טרנדים, פה עושים את הדבר האמיתי.
תנו לו לספר לכם על זה. העיניים נוצצות כשהוא מדבר על סוכרים בבצק, ועל אספרסו (קצר!) שבו נטבלות הביסקוטי בדרכן לתבניות. נוצצות עוד יותר כשמדברים על עגבניות, על תירס מתוק ועל שמן זית (יש מהדורת ביקבוק מיוחדת לפארינו, מה חשבתם), על יין (בקבוקים מיוחדים גם, ברור) ועל קמפרי.
הן נוצצות במקסימום כשהוא מפטפט על נאפולי, ונוצצות מעל המקסימום כשהוא חוזר לאשדוד, הביתה. פה, רק פה, הוא רוצה לעבוד, ורוצה לחיות, ורוצה להישאר, ולא משנה כמה מספריים "ישכחו" להחזיר לו במשמרת אחת. שישים ומשהו שנה אחרי ההתחלה שלו, יש שוב פעם חשמל בשיכון.
פארינו, פת, טירמיסוטריה, האשל 11, אשדוד, 08-6176648