שנתיים אחרי, האדמה עוד סופגת, ולכן דווקא הגגות של קיבוץ זיקים מתנדבים לספר את כל הסיפור, פורשים בפניך פנורמה, מסבירים איפה אתה נמצא, ובעיקר איפה אינך יכול להימצא עוד.
אתה עולה אליהם צמא לדעת, מנסה לקבל הקשר לגבי מה שהיה פה באותו יום (ומה שלא היה), ויורד מהם עם כל המידע כולו, ואפס ידע. מבין הכול, ולא מבין כלום.
לטייל בעוטף עזה: מקומות שנפתחו אחרי 7 באוקטובר
"זאת הגדר וזאת העמדה של כיתת הכוננות", מחווה לי חיים קוזניץ מהגג הפרטי שלו, אואזיס של בריזה ושלוות נפש בשגרה, שהפך בבת-אחת לנקודת תצפית מתוחה וחמושה, מצפה ומודעת, "זה החוף, ככה הוא קרוב. הבנתי שהם באים משם אז החלטתי לצאת מהממ"ד ולעלות לפה עם האקדח. לא ידעתי מה יקרה, אבל אחד-שניים חשבתי שאני אוכל להוריד".
חיל הים יירט את רוב הסירות אבל לא את כולן, והמחבלים התעכבו רק כדי לרצוח את כל מי שאיתרע מזלו להיות שם באותו בוקר. משם, הם הסתערו מזרחה, נתקלים בכוחות מאולתרים שחיברו יש מאין אזרחים וחיילים בחופשת סוף שבוע. כמו בכל שאר האירועים באזור, גם פה התנהל קרב ממושך ועתיר תהפוכות טקטיות. היו בו צוות כושל של גולני וג'יפ צה"לי תועה שכמעט בילבל את הקיבוצניקים, אומץ לב בכמויות מסחריות ותושיה שיכולה להניע טורבינות.
היה כאן כמעט, והיה מזל, היה לב והיו שיניים, ומהגג של משפחת קוזניץ מרגישים הכול. גם את הבריזה והשלווה התיאורטית, שעדיין מופרעת פה ושם מקולות פגזים עמוק בתוך הרצועה. "יאללה, שנלך לשתות משהו?", הוא שואל.
"בית של משפחה. הבית שלנו". עלמי
הדרך לבית עלמי רחוקה 45 שניות ו-45 סיפורים של קוזניץ, מדריך טיולים ותיק, אפילו מיתולוגי, שעשה קריירה משניהם - טיולים וסיפורים, לא בהכרח בסדר הזה - וכשאני מתחיל לתהות למה לא הלכנו ברגל, זוויות השבילים עוצרות בזמן את שאלת הקיטבג הזאת, ומדמימות אותה לחלוטין כשאנחנו מגיעים.
זאת הנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ, ואחת הגבוהות באזור כולו, אז באופן טבעי אנחנו מטפסים אליה עם האוטו ואז קופצים ברגל עוד כמה מדרגות למעלה, אל הגג. "זה קיבוץ כרמיה ושם נתיב העשרה. ליד זה ארז ורחוק יותר שדרות", הוא מחווה, "מה שאתה רואה ממול זה עזה, ובכל השטח הזה היו בניינים". אז, הוא עושה זום-אין בגוגל מאפס האנושי שלו ומצביע מטר מהרגליים שלנו על שקי פק"ל שהונדסו לכדי מחיצה קטנה, וחרך קדמי. "זאת העמדת ירי שהרימו פה ב-7 באוקטובר, כשלא ידעו מה יהיה ומאיפה זה יגיע".
אי אפשר לעלות לגג הזה בלי להיכנס להלם, ולהבין מחדש - גם אם ידעת. במיוחד אם ידעת, למעשה - את המרחקים, את קנה המידה, את הצמידות. אי אפשר לשהות על הגג הזה בלי לחשוב מה היה, ומה היה יכול להיות. כשיורדים בסופו של דבר למטה, המחשבות האלה מתחלפות סוף סוף. במקום מה היה, מה ישנו. במקום מה יכול היה להיות, מה נעשה שיהיה. במקום המוות, חיים.
עלמי פעל עד 06 באוקטובר כבית קפה שקט וצנוע, אנטי-תיזה מסוימת למטרתו המקורית של המבנה - בית קיט ונופש שהרים חאפז אל-עלמי עבור משפחתו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.
הבית ננטש בשנת 1947, שימש את הקיבוץ מעט לאחר הקמתו, ננטש ונשכח במשך שנים ארוכות, עשה קדנציה מתבקשת כפאב המקומי, נסגר שוב כי - איך לא - עץ תות ענקי איים להחריב אותו על מתנדביו ושותיו, ושוקם לפני כעשור כדי להגשים את מיקומו הנישא ולהיות מרכז קהילתי, מקום להתכנס בו. ואם מתכנסים בישראל 2025, זה אומר כמעט בוודאות בר יין.
"כשחזרנו מהפינוי, רצינו לתת חוויה אחרת", מספרת יעל גלנץ, "התחלנו לרוץ עם המחשבה הזאת ועם הרעיון כולו, והחזרנו את בית עלמי להיות פשוט בית".
אין תיאור קולע מזה. קירות נשברו, והדלת הראשית נפתחת לחלל ענקי, אופן-ספייס עם מטבח חשוף ובר בגובה הידיים המושטות לכוסות, ומעבר שוטף בין פנים וחוץ. בצדדים, אם תרצו, חדרים אינטימיים יותר מספרים את השנים, רצפה אותנטית משנות העשרים (1920, כן?) מוסיפה פסקול לאותם סיפורים ותקרה גבוהה, זוויתית, תוחמת הכול. בחוץ, הדברים נפתחים מחדש למרפסת ישיבה מוצלת, משפחתית, נעימה. "רצינו שתרגיש שאתה נכנס לתוך בית של משפחה. הבית שלנו", מתארת גלנץ את החלום, ומסביבה ההגשמה.
המקום פועל בימים שלישי-שבת, ומשתדל למסד מסורת חמישי של ערבי קונספט באמצעות אירוח יקבים מקומיים, שיתופי פעולה שמוזגים את עצמם לתוך היומיום, וניצוצות קטנים של חיים, ושל חזרה לחיים.
התפריט מהדהד את כל אלה. המדפים מלאים בקבוקים כחול-לבן והמטבח מוציא צלחות שהולכות איתם, לא נגדם. סלט עלים עם גבינת בושה, שקדים קלויים ופרי (52 שקלים), לבבות ארטישוק צלויים מעל יוגורט סמיך ומתחת לשמן זית ולמעט דבש, רביולי גבינות (62 שקלים) נהדר ברוטב מרווה חמאתי, קולקציית ברוסקטות ולחמניות בריוש פתוחות (48-56 שקלים) שנושאות, כל אחת בתורה, חזה אווז ותפוז, סלמון וגבינת שמנת, ברי וקונפיטורת פירות יער, וגם צלחת "טעמים מקומיים" (98 שקלים) שמאגדת גבינות טובות ופירות, לחם ודברים למרוח עליו, לבנות עליו, להקים עליו ארוחה.
זה אוכל פשוט, אבל לא פשטני, שלוקח גלם גבוה ומקפיץ אותו עוד קצת למעלה עם נגיעה. המנות גדולות, ואומרות "חלוקה" בטון הפוך מהצליל המתנשא שהמילה הזאת משמיעה לך כשהיא נאמרת בתל אביב. הקיבוץ, יספר לי קוזניץ תוך כדי Sharing, איננו מופרט. אולי משם חילחלו הצלחות השיתופיות והמחירים החברתיים.
אבל הסיפור כאן הוא כמובן לא (רק) האוכל ואפילו לא היין. כהרגלם של קיבוצי ארצנו, הסיפור הוא תקומה. כאופיים של חברי אותם קיבוצים, הסיפור לא מעניין אותם בכלל, וטוב תעשה אם לא תעמיס על כתפיהם מילים גדולות. תן להם לחיות, תן להם לצחוק, תן להם לשתות. השאר יסתדר, עוד תראה.
בשעת צהריים חמה של שבת-ספטמבר, עלמי שוקק כמו הלוהטים שבמקומות ארצנו, מנקז לתוכו מטיילים ומבקרים, תיירים ומקומיים, ילדים של מרפסת ומבוגרים של צל. אם מישהו ינחת על הגג בלי לדעת מה היה כאן באותו יום שחור, שום דבר מזה לא ייראה לו מוזר או מפתיע, והכול ייראה נורמלי. זאת בעצם המטרה שלנו כאן, לא?
בדרך החוצה, האוטו מושך על התוואי של הגדר ההיקפית, ומתרחק לאיטו מקו החוף - עדיין שטח צבאי סגור, אגב, מי יודע מתי זה ישתנה. הוא עובר מיגוניות, מתפתל ימינה ויורד מהעיקול בדיוק בזווית שמאפשרת צפייה שמחה לבריכה שחזרה להיות שמחה. שיחות הנדל"ן המנדטוריות הבהירו שהדרישה לבתים כאן "מטורפת", ושעל כל מכירה קופצים המון קונים פוטנציאליים. כמעט כולם חזרו מאז אותה שבת, ובמהלך העימות מול איראן שב הקיבוץ להיות בית מחסה משפחתי בטוח. בישראל, כידוע, הכול פרופורציונלי והכול מעגלי, חלק מה-Ride של כולנו על הגלגל הענק. גם בזיקים, הגג הכי גבוה הוא גם נקודת הבסיס. הקיבוץ התחיל בעלמי, ומפה הקיבוץ יתחיל שוב.
עלמי בר יין, קיבוץ זיקים