יותר מהכול, מרתקות אותך הידיים.
אורנה אגמון ואלה שיין מרימות וסוחבות, מטגנות בצל ומערבבות סלט, מקפיצות ראשי כרובית וחושפות באיטיות ראשי ארטישוקים. הן לשות סולת לקוסקוס וקולות תבלינים, מניחות בעדינות פירות יער אדומים בבלילה שתהפוך לקלפוטי וסוגרות שולי בצק בדרכו להיות טאטן. במזלגות יכול להשתמש שאר העולם. כאן עובדות האצבעות. זה לא מדויק ולא סימטרי ובעיקר לא אחיד כך שהן נטרפות מעצם המחשבה. אבל זה שלהן.
הן לוחצות ומחבקות ואוחזות, שוטפות אורז ועורכות שולחן, לשות ומותחות ומבריגות, פורשות ופורסות כאחד וגם מתווכחות באמצעותן, עם הרבה תנועות רחבות, מאמצות שרירים שרק אנשי מטבח אמיתיים יודעים בדיוק מה תפקידם בגוף באדם, וקמות בבוקר כדי להפעיל אותם מחדש.
יש מסעדות שמתהדרות ב"הום-מייד", אחד-שניים בתפריט הם כבר סיבה להתרברב. מה יגיד מקום שלם שכולו ידיים?
"אורנה ואלה" של תומר הימן (HOT8, HOTVOD ו-NEXT TV) מלווה את "אורנה ואלה" של כולנו בשבוע האחרון שלה לפני הסגירה. הוא מתחיל חודשים ספורים קודם לכן, עם חגיגות ה-25, ומסתיים בארוחת הפרידה, אבל נע פלואידית מאוד על ציר הזמן של לפני ואחרי, תוך כדי ובמקביל. "26 שנה. כל יום. כל יום. כל יום. איפה כל השנים האלה?", הן תוהות. הוא מנסה לענות, ובעיקר למלא את החלל שפעור בראשו של כל מסעדן ואיש אוכל.
האמצעים - תיעודים מקסימים מתל אביב המפוארת של הניינטיז ותחילת שנות האלפיים - מייצגים לא רק תקופה אחרת, כי אם גם חיים אחרים לגמרי, אולי אפילו יקום אחר. שינקין אותו שינקין, אפילו משופץ כבר, ומה שיצא אז מארון הבגדים ודאי יעשה קאמבק באיזשהו סיבוב, אבל כל השאר שריד שבקושי שרד. אפילו הסיגריות הדולקות והמאפרות על השולחן כבר בקושי איתנו, נעלמות לאיטן מהתפריט, כשני עשורים בלבד לאחר שהחליטו לאכוף את הסיפור הזה.
מי שאכל כאן יודע. כל השאר פשוט מבינים שלא כל מסעדה מקבלת סרט. בודדות הישראליות שראויות לכזה, ועוד יותר נדירות אלה שמגיעה להן פרידה אוהבת ועדינה שכזאת.
מי שישב כאן זוכר. המפות הלבנות, אחת על השנייה, בזווית. דברים על צלחת שמתעקשים לא לצעוק, רק להיות טעימים. מישהו שדואג לך, מישהי שדואגת לך, וטעם של בית, הרחק מהבית. אתם יכולים להכין את המתכונים בבית, נכון, אבל בתיבול תמיד תהיה חסרה היד. הידיים.
מי שנכנס לכאן לא באמת יצא. רבע מאה, ועוד קצת (המסעדה נפתחה ב-1992 ונסגרה ב-2018), והעיר כולה, על מסעדותיה הרבות מדי, מנסה לשחזר דברים שמעולם לא היו שלה לשיחזור. החוויה בלתי משוכפלת, והכנסת האורחים איננה ניתנת לחיקוי. לעזאזל, ביום האחרון ניקו את החלון הגדול שפונה לרחוב כמו שלא ניקו חלונות ברחוב הזה אף פעם, ובאחד הפריימים נראה מישהו משפשף במרץ את המשקוף(!) של אחת מהדלתות הפנימיות. נסו להעביר פעם אצבע על משקופי מסעדה בימינו. כל מסעדה, ותבינו. יש דברים שעדיף לא לתעד.
ההודעה הראשונה על הסגירה ניתנה בעיצומה של ארוחת צוות. כשמישהו מהעובדים שאל אם יש סיבה, הן הבהירו שלפעמים לא צריך כזאת. שמותר למקום שהיה פתוח 25 שנים להיסגר בלי סיבה, רק כי הגיע הרגע שלו להיסגר.
זאת לא היסטוריה רחוקה - פחות מעשור עבר מאז - אבל הפערים בין הסצינות האלה ובין הג'ונגל הנוכחי של עולם האוכל הישראלי מדהימים, ואני לא מדבר רק על השיחות הערות באנגלית של תיירים, עניין שכבר שכחנו איך הוא נשמע IRL. תיקו פרנקו, רואה החשבון המיתולוגי של מסעדות תל אביב ומי שכנראה יופיע בכל סרט כזה, מבהיר היטב עד כמה הזמנים השתנו. "נגרמה לי קורת רוח רבה כשהסתכלתי על דוחות הרווח וההפסד שלכן", הוא אומר, מנסה להבהיר עד כמה הסגירה הזאת איננה הגיונית. "עסקים מצליחים לא נסגרים", הן מבינות. ובכל זאת.
זה סיפור על אוכל, רק אם אתה רעב ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר כרגע פרט לאינספור לביבות הבטטה שמתרוצצות לך מול העיניים כבר שנים. הפריימים מלאים במנות ובעבודה הסיזיפית של הכנותיהן, אבל לשיאו הוא מגיע דווקא בניסיון להתיר את הקשר הסבוך שהוא אורנה, אלה ואורנה ואלה. הימן נוגע בעצבים חשופים ובטרגדיות אישיות, מחזיר חיוך עם שמחות פרטיות ושוזר פנימה את עצמו הצעיר - שם קוד "מלצר באורנה ואלה" שבאותה מידה יכול היה להיות עשרות רבות של מלצרים אחרים כאן. כל אחד מהם עולם ומלואו, וסרט, וכולם ביחד הסרט שלו.
אגמון ושיין - כמה מוזר לכתוב אותן ככה - משתפות פעולה בהתלהבות משתנה, עולה ויורדת, ומרגשות בעיקר כשהן מסירות מגננות אחרונות, מודות ביחסי האהבה-שנאה שמפתחת מסעדנית למסעדה שלה-עצמה, ותופסות רגע אחרון של ביחד, אינטימי ודומע, עם הגב לקיר.
"מי האנשים שאתה אוהב את עצמך כשאתה לידם?", הן שואלות, "שנוח לך בתוכך, שאתה אוהב את עצמך, שיוצא ממך משהו שאתה אוהב". אנחנו יכולים לשאול, באותה נשימה, איזה עוד מסעדה גרמה לך לאהוב את עצמך כשאתה בתוכה.