מודה בעדינות, ובשפה הכי מנומסת שאני מצליח לגייס לעצמי, שמעולם לא חשבתי שתפקידי ככתב אוכל יוביל אותי לסיבוב ברים בפתח תקווה. אלו לא סתם הנחות יסוד, ואפילו לא הדעות הקדומות שמוטחות ביישוב הענקי באופן יומיומי, אלא אמת לאמיתה. יש ערים עם יותר אנרגיית אוכל והרבה יותר יצירתיות אלכוהול, ולכן אתה מוצא את עצמך מגיע לכאן לעתים רחוקות בלבד.
זה פשוט, וזה כואב, אבל זה גם נכון. זאת לא בחירה, כי אם החיים שיצרנו לנו פה ביחד. לעזאזל, המבקרים הגדולים ביותר של פתח תקווה הם הרי מקומיים מצוינים בכבודם ובעצמם, שרוצים יותר. יותר מרבע מיליון בני אדם חיים כאן, ועל פי קצב הבנייה המספר הזה לא יהיה רלבנטי כבר מחר. נמאס להם להידרש לתל אביב ונמאס להם להיכנס לאוטו כדי לבלות. הם רעבים לעוד וצמאים לעוד. הקטע הוא שנדמה לי, רק נדמה לי, שהם מתחילים לקבל את העוד הזה. במנות מדודות, כמובן, בכל זאת פתח תקווה, אבל המגמה ניכרת.
אז כן, סיבוב ברים בפתח תקווה, ארבע מילים שלא חשבתי שיוקלדו בסמיכות כזאת, ובכל זאת התרחשו.
אין כניסה לספקנות. מרלה סינגר
צמד השותפים שאחראי לערב הזה מפעיל שלושה ברים ברדיוס כולל של צ'ייסר וחצי, ובמרחק כללי שמאפשר נסיעה ברכבת הקלה. הבחירה באמצעי התחבורה הזה - פלא שהוא חדש בחיינו, ולא בטוח שנתרגל לחיים איתו - מאפשרת תכנון של מסלול מעגלי, שבסופו תחנת המוצא היא גם תחנת היעד. היא גם מאפשרת לך לשתות מספיק בשביל להפוך כל מסלול שתיקח למעגלי, גם אם בראש שלך אתה הולך בקו ישר לגמרי.
הסיפור הזה כלל לא מעט חששות מוקדמים, באופן טבעי. ערים מהסוג הזה - ובואו, רוב ערי ישראל נכנסות לקטגוריה - נוטות לשכפל את עצמן ולהימנע מנטילת סיכונים. רוב שותפי ויזמי ישראל נוהג לעשות אותו דבר, בוודאי כשהוא מזהה הצלחה בספוט אחד. פה, אפשר כבר לעשות ספוילר, מתגאים בשוני ובאופי ובאישיות שפיתחו כל אחד מהמקומות. שנשתה משהו?
קוקטייל ראשון: אוטו בר
הכניסה לאוטו בר מלווה בשורה של דרמות שכל אחת מהן מנוטרלת בחוכמה ובממזריות על ידי צוות יעיל ונחמד מאין כמותו. השעה מוקדמת, אבל המקום הומה, כך שהעומס כבר מורגש והסבלנות הישראלית הידועה נותנת אותותיה. ששי בדיוק מתיישב במקום הקבוע שלו, על הפינה הימנית של הבר, ומחייך לנכנסים. מישהו, כנראה עם משאלת מוות מפותחת, כמעט נתן לנו את המקום שלו, אבל הכול הסתדר עכשיו, והוא יכול לחזור ולעשות מה שהוא יודע - "Sex On The Roof", אם אתם שואלים.
זה מקום אולד סקול, בקטע הכי טוב שיש, שריד אחרון לרשת הברים הענקית ששטפה את הארץ לפני כמה שנים, ושלוחה עצמאית לחלוטין כעת. השם נשאר על כנו, כל היתר רק השתפר. המשקאות כאן מעורבבים טוב, ומגיעים בכמויות גדולות מספיק בשביל שתפקפק בקיבולת שלך. השעות השמחות נדיבות אף הן, ומשהו שנקרא כאן "מנת צ'יפס" מגיע בדלי שיכול לכבות שריפת יערות ביוון. אתה לא בתל אביב יותר.
אנחנו לא באמת רוצים להמשיך הלאה, ומתוודים בפני שיר, מנהלת שבלעדיה סביר שהמקום כולו יעצור בבת-אחת, ויחכה שהיא תחזור. היא מבינה, אבל מעודדת אותנו להמשיך מתוך קולגיאליות. "כשתחזרו מהסיבוב, תראו מה הולך פה", היא מצהירה, "בחמישי זה עסק לשעות כמו ארבע וחמש בבוקר". אנחנו סקפטיים. עד סוף הלילה, עד עצם היום הזה למעשה, הסקפטיות הזאת תצחיק אותנו.
קוקטייל שלישי: מרלה סינגר
אחות הסנדביץ' של הקבוצה ממוקמת ברצועה העירונית ה-מ-ת-פ-ק-ע-ת. מאנשים וממקומות, מאפשרויות ואפילו ממקומות חניה. כן, מגרש העפר שנפרש מול רחוב שחם הוא אוצר שאין כמותו באזור המרכז, עד שיבנו עליו איזה מגדל, כנראה. אתה הולך והצלילים שוטפים אותך, לאו דווקא בקטע טוב. ההמולה מעט מבלבלת משום שכל לוקיישן מחפש ייחוד, אבל כולם נמהלים אחד בשני בסופו של דבר, עד שאתה עוקב אחר מלצריות ותוהה איך הן לא מתבלבלות.
מרלה סינגר, בכל זאת, מצליחה לבלוט עם נוכחות מובחנת ומספיק ביטחון עצמי, בדיוק כמו הדמות הקולנועית שהעניקה לה את שמה. החלל הפנימי שלה ענקי ורווי אופציות, הבר דומיננטי במטראז' ובאישיות, ובחוץ יש גם רחבה וגם ספייס נוסף שנדמה שעוד לא הצליחו להבין מה עושים איתו, אבל בכל זאת חטפו, שיהיה.
"מרלה? מרלה זה הבית", משתף הברמן בזמן השיקשוק. מסביב קומבינציות מעניינות של מפגשים (בולטות במיוחד חבורות החברות, בכמות ששולחת אותך לבדוק איזה מקום כרגע בישראל קיבל את הקש הקצר של הגברים), די ג'יי שמתחיל להרים בקצב שלו ומסלולי הליכה מאומצים לצוות. המגשים גדולים, הצלחות גדולות וגם הכוסות גדולות, כך שמתפתח פה ערב ביג. אנחנו קוטעים אותו בתחילתה של ההתפתחות, וממשיכים.
קוקטייל שמיני: מיה וואלאס
דמות קולנועית נוספת, עם אפילו יותר אישיות ויותר ביטחון עצמי, השתלטה לפני יותר משנה על פינה מרכזית שמרוחקת רק במעט מההמולה. כהרגלה של הקבוצה, וכהרגלה של העיר, המרחבים של מיה וואלאס מטריפים בנדל"נם. רחבה חיצונית וגלריה פתוחה, פנים ענקי ובר גדול שלבדו יכול להחזיק מקום לגיטימי. מוזגים כאן אימפריה, מסתבר.
המקום מעוצב יפה, מושקע ומתורבת, ולא מוותר לעצמו מהשירותים ועד השיש הבהיר שרץ בעיקול לאורך הבר. גם כאן הצוות מתרוצץ ושובר שיאי ספידומטר, אבל מצליח איכשהו לשמור על יחסים שירותיים מרשימים. התפריט מעט גבוה יותר - גבינת בושה צלויה, למשל, או דג על לחוח - אבל לא מרחף באוויר, ונוחת בסופו של דבר בול על ה-X עם סמאשבורגר נכון, עם צ'יפס נכון ועם שניצל נכון.
הקוקטיילים רצים פה בכמויות שמחות, מרימים מצידם במקביל עם סלרי וג'ין תפוז דם, היביסקוס ומרווה, ושילוב מוצלח של וויסקי ומיץ תפוחים. יש כאן חיים ויש אנשים, אוכל ושתייה, רמת ידידותיות גבוהה בשלוש דרגות ממה שהתרגלתם לקבל בעיר הגדולה יותר, ונורמטיביות מקסימלית בהובלת אור שטרייפלר, אחד השותפים. יותר מזה לא באמת צריך בשביל לסגור את הלילה.
בדרך חזרה, אנחנו זוכרים את שיר והצהרותיה הבלתי הגיוניות, ולכן עוברים שוב באוטו. השעון מתקרב לאחת בלילה, כך שאנחנו מגבירים ספקנות, אבל הפנייה לרחוב הסיבים מורידה לנו מהפנים כל שמחה לאיד.
המוני - כן, המוני, זאת המילה - אנשים מחוץ לאוטו בר, ומקום מלא עד אפס מקום, ללא מקום בכלל, בפנים. לא ברור מה הולך פה, ואם הייתי ציניקן מוחלט הייתי תולה את זה באיזושהי הצגה מיוחדת שהיא אירגנה עבורינו, אבל בואו לא נגזים, ונאמין. כל בדיקת ינשוף תחשוף עכשיו שיכורים בפתח תקווה, מי היה מאמין.