מפינת הבר הרחוקה של קיוטו מתגלגל צחוק במסלול ארוך וידוע מראש. למטבח וחזרה, על כל הצלעות הארוכות של מרובע הקוקטיילים הזה, פנימה והחוצה, עד הפעם הבאה. הוא ידוע מראש, כי הפינה הזאת מארחת עליה את הדאבל-דייט הקבוע של ערבי חמישי (21:00, על הדקה), וגם כי צלילי צחוק הם בדרך כלל מה שתשמע מהפינה הזאת.
הסאונד הזה כנראה מדבק. אפשר לשמוע אותו בתוך חלל הישיבה החיצוני, שכוסה מנורות קטנות וחמות בלי סיבה נראית לעין לבד מלהתבלט באזור שדווקא בוחר לכבות את עצמו אחרי יום עבודה. הוא מגיע גם מהשולחנות הנמוכים וממקומות שבהם נדיר למצוא שמחת חיים במסעדות הישראליות הנוכחיות. שמחים במטבח, שמחים בעמדת המלצרים, שמחים אחד לשני. לא עליך ולא לאיד, כמו שהתרגלנו. איתך.
שמחים איתך. קיוטו
משה אהרוני מחבר את כל נקודות השמחה האלה באנרגיה שהיא לבדה יכולה להדליק את כל הנורות ברחוב, ועל הגג. הוא מכיר את הדייט, ומכיר את השולחן הענקי שחוגג. מכיר את מי שנכנס עכשיו ומכיר היטב את מי שיצטרף אליו. מכיר, ומוקיר. הוא לא מתייחס לאף אחד מאלה כאל נתון מובן מאליו, אלא כחוויה שמתחילה כעת לראשונה, מחדש, ולכן צריך להשקיע בה.
ההיכרות הזאת, ההתרוצצות הזאת, יגרמו לך לחזור לפינה של הבר באופן קבוע, ולחזור בכלל. יש כאן המון לקוחות קבועים, וכמות שווה של אורחים שכבר מדמיינים את הפעם הבאה. תפריטים מושטים ומוחזרים כלעומת שבאו כי כמעט כל מי שכאן יודע כבר מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה את זה, באיזה טמפרטורה ועם איזה טוויסט. 26 שנות קיוטו הרצליה, והדבר הכי מסעדני שאפשר להגיד עליה הוא שהיא בכלל לא מסעדה, אלא בית.
החודשים האחרונים הוציאו מהמטבח אנרגיות דומות, והבליטו תהליך ריפרוש טבעי והרפתקני יחסית למקום. לא טלטלות, אבל כן רעידות קטנות ובדיקת דופק. הכול כשורה, והכול חי, ובסוף הערב תבין גם שהכול בועט. במקום לוותר ולפרוש ולהתקבע ולזלזל, העדיפו לשבור מסלול, להגביר ולהתנסות ולאתגר, להתכנס ולהתמקד ולהתחדד.
זה אומר הרבה מנות יסוד קבועות שלא יזוזו לשום מקום, ואיתן תיבול של כוכבות חדשות שמדברות באותה שפה, אבל עם מבטא קצת שונה. קריספי רייס, למשל, עם אורז סושי פריך כראוי, טרטר דג מצוין וענייני יוזו-ליים-ג'ינג'ר, גיוזה מטוגנת, סשימי טונה סמוק מחלפיניו, טטאקי האמצ'י ולחמניות באן עם דג פריך או בשר מפורק.
הסושי עבר אף הוא תהליך עדין ומתורבת של התחדשות עירונית, מותיר על כנם רולים שהיעדרותם תצית מהומות, ומציע סביבם את מציתי המהומות של הדור הבא.
ניגירי סלמון צרוב עם מיונז מקורמל, מעין קראמבל טמפורה משמח ומשיחת סויה-ג'ינג'ר, טונה אדומה שמקבלת גם מיסו עמוק וגם מעטפת אגוזית, "קראנצ'י האמצ'י" עם תרד בטמפורה ורוטב אגסים משגע, "ספיידר" שמחבר סרטן וטוביקו למקסימום קראנץ', "פופקורן שרימפס רול" ויציאה נהדרת בדמות "דאבל טונה" - פעם צרובה ופעם נאה, עם אבוקדו ועירית.
זה מקום שעשה סושי הרבה לפני שכולנו ידענו לדלקם כאן מונחים ומושגים ביפנית. הגדולה שלו, כפי שהיא נחשפת כעת, הייתה לסרב ליהנות מימי התהילה האלה, ולרצות ימים חדשים, בהירים לא פחות. על פי כמות המגשים שיוצאת מהמטבח החצי פתוח - כולל נושאת מטוסים אחת שלוכדת את מבטי כל הנוכחים בדרכה - הרצון הזה מיושם במלואו.
המהלך זולג בטבעיות גם לתפריט הקוקטיילים - נקודת חולשה קבועה במקומות מעין אלה, וחיזוק מפתיע לטובה כאן, ספציפית ("Basiisk", למשל, נמנע ממתיקות ועושה ירוק חזק וחמצמץ של ג'ין ושרטרז, נענע וג'ינג'ר ומלפפון גם) - ומגיע עד הקינוחים בכבודם ובעצמם, תמרור עצירה נוסף שפה דווקא מסמן להגביר תהליך של שיפור עצמי ומכריז על עצמו ברור בעזרת טארט לימון מוצלח, וטירוף שוקולדי של ממש.
וזה, נדמה, כל הסיפור כולו. מכניסה ועד להתראות, קיוטו לא נחה. השנים שלה היו גורמות לכל מקום להכריז על עצמו כמוסד, ולחכות למחיאות כפיים. פה, רק חושבים על השיפוץ הבא, על השיפור הבא, על הדבר הבא. לא בשביל שיגידו מבחוץ, אלא כי ככה הכי נכון לעשות מבפנים. זה מרשים וזה ראוי להערכה, זה משמח ומשחרר. כמה דקות על הפינה של הבר, והצחוק כבר יתגלגל מעצמו.
קיוטו, אריה שנקר 7, הרצליה, 09-9587770