רנטו ומושיקו ממן הקשיבו לאנשים, והתחילו למזוג קצת חיים לתוך הצפון

בשעת צהריים מוקדמת, הרחוב הראשי של יסוד המעלה ממחיז מאבק איתנים על שליטה. על הכף מונחים האוצרות הגדולים ביותר של חיינו - נדל"ן, כוח, מורשת - והנוכחים מנהלים עליהם קרבות סוערים להפתיע, במיוחד בהתחשב בווליום המינימום הסביבתי.

הנוכחים הם כלבים וקלאב-קארז במספרים מדהימים בהיקפם, והנדל"ן הוא בעיקר פיסות שמש וחניה, אבל כל היתר, לרבות הכוח והמורשת, יצריים באופן מובהק. הליכת בני האנוש כאן שקטה ודרוכה - אינך רוצה להיות חלק מהמערבון המאצ'ואיסטי הזה, הרי - אבל גם היא רווית מלכודות, נביחות, נהיגות פרועות על הטרקטורון הרשמי של דור המייסדים.

אם לא הייתי יודע אחרת, ואם לא היה לי יעד ברור, סביר שהייתי נותן להגה להסתובב רחב בכיכר המייסדים של המושבה, ומפליג איתו הלאה, בורח לעבר קיבוץ חולתה. בגלל שאני יודע אחרת, ובגלל שיש לי יעד ברור, אני פשוט עוצר על הכיכר, ונכנס לרנטו. זאת שעת צהריים, והיא עדיין מוקדמת, אבל עכשיו כבר חייבים לשתות משהו.

מדובר, בדרך הכי סבירה ומנוסחת שאני יכול לגייס לעצמי, במקום בעל אלף פרצופים, וכל אחד מהם מחויך ברוחב לסת כזה או אחר.

אפשר לקרוא לזה קיוסק ומעדנייה. רצוי לקרוא לזה חנות ובר יין. מיטיבי הלכת, ומיטיבי הלגימה, ודאי משתמשים בשמות אחרים - חמארה ובית מרזח, טברנה וטאפאס בר, הכול הגיוני במידה סבירה של דיוק. נדמה לי שזה לא משנה באמת, כי הגדרות הן הדרך הבטוחה לאבד סקס-אפיל, ובמהירות, ותבניות ממילא ידועות בא-מיניותן. כאן, בפשטות, עשו מקום, ואז מצאו דרך למקסם כל סמ"ר שלו (המ"ר פה ספורים ומצומצמים, אז עדיף למדוד ככה) לכדי פרוז'קטור. האור נכנס, האור יוצא, ויהי אור.

אני כותב "עשו" וכותב "מצאו", אבל בעצם מדובר במושיקו ממן, ובמכפלות האנרגיה של אישיותו ותשוקותיו. הוא עשה וראה, פעל במשך שנים במרכז והקים חנות דיגיטלית עם המעבר שלו ושל בני משפחתו צפונה. זאת הייתה, ועדיין, רנטו המקורית, שמדי פעם פתחה סככת-צד ומזגה את עצמה החוצה. כשהובן שלא מדובר כאן בהבלחה, ושאנשים רוצים יותר, הוקמה לפני חודשים ספורים גם ההגשמה הפיזית שלה.

זאת עדיין חנות, ובגדול היא מתפקדת כהשלמה מוחשית לדבר הזה שנקרא שופינג אונליין, אבל כל מי שדורך פה, וכל מי שמתיישב כאן, יודע מצוין איפה פועם הלב ורוחשת הנשמה, והיכן הסיבים אופטיים בלבד. מה אתם יודעים, האנשים רצו יותר, והאנשים האלה היו משני צדדי הדיאלוג הזה. עכשיו, אנשים יכולים ליהנות, ואנשים יכולים ליהנות מזה שאנשים נהנים. ככה זה עובד, נדמה לי. או לפחות ככה זה אמור לעבוד כשעושים דברים כמו שצריך.

רנטו פשוטה, ולא מתכוונת אף פעם להסתבך מעבר לזה. העיצוב שלה עושה ריקליימינג למילה "עומס", והופך אותה לחמה ומחממת. הקירות מדברים עולם ושאדיי משגיחה מגבוה על הנעשה, המדפים עמוסי אפשרויות והמקררים מלאים בבקבוקים מוכנים לחליצה. ביחד, אפשר להרכיב חוויה, ולהרכיב יום.

היין נמכר כאן במחיר מדף פלוס ארבעים שקלים, ולכן מדובר א-פריורית בדיל מצוין. אליו אפשר לצרף צלחות קטנות-גדולות של דליקטסים, ככל הנראה המילה הכי טעימה בשפה העברית, לפתוח קופסאות, לשבת ולהירגע ולזכור שאפשר לשכוח.

יש כריכים טובים וגבינות מצטיינות ברמת אישיות מוחצנת יותר ויותר, מרמלדת פרי טובה יחד איתן, כדי לשבור ולהמתיק, ברוסקטות שמתחרות ביכולת ההעמסה, ובסופי שבוע גם קשר הולך ומתחמם עם עמית ברנע ("שלום עלחם").

לכל הפחות, מדובר בתשתית לשולחנות ארוכים של פרלמנט, ולשולחנות קצרים של דייטים. לכל היותר, לא צריך יותר. "אמרנו שנתחיל בחנות קטנה ונראה איך זה מתפתח", משחזר ממן, "רצינו להיות הכי פשוטים והכי טובים, ולסמוך על השכנים שלנו שיידעו להבחין ולהבדיל ולהעריך".

והם יודעים. לאט, אבל בטוח. נקודת הפתיחה הזאת, נראה, הייתה גם נקודת הזינוק. חקלאים מסיימים יום אדמה ובאים לפתוח בירה קרה בארבע אחר הצהריים, ואמהות בחופשת לידה מקבלות סוף סוף קפה טוב, כמובטח בספר חוקי הפורמט. יש צעירים ויש בוגרים, יש חלה טובה וחמאה טובה למרוח עליה. יש מלוח נהדר של אנשובי ויש שמנוני-דגי של טונה אמיתית, ויין נהדר שמוזג מארח שנולד לארח.

"פתוחים ומוזגים", מכריזה דלת הכניסה על עצמה. "משהו מתהווה כאן", מוסיף עליה מושיקו. תיכף יגיעו גם הכלבים, ויעצרו כל הקלאב קארז של המושבה. קרבות השליטה ייפסקו. יש לאן ללכת, ויש איפה לעצור. לחיים.

רנטו, המייסדים 130, כיכר המושבה, יסוד המעלה