האגדה - למעשה, המארחת בכבודה ובעצמה - מספרת על מבוכות גדולות יותר שהתרחשו על שולחן הביליארד המשתרע מול הכניסה למסעדת לוספר, וברגעים האלה אני בוחר להאמין. למארחת, שהעמדה שלה משקיפה באופן הכי אסטרטגי שיש על ההתרחשות הבלתי ספורטיבית הזאת ולכן היא כשירה לשפוט ומוזמנת להשוות ככל העולה על רוחה, וגם לאגדות.
האולם הענקי, חלק מההדר של מלון Oaks, מעודד משחק הרבה מעבר לבד הירוק וסוחף אותך בבריטיות עברית, בדיוק כמו בימי המנדט ההם. יש בסביבה משחקי לוח חברתיים וקלפים שמחכים לסערה, מתקן שמדמה - אם אני מבין נכון את הגיאומטריה והגריאטריה - מגרש פטנק ותחושה כללית של הסטת מסכים הצידה, והגברת תשומות לב פנימה. איפה עוד, אם לא בקצה הגבוה של מדינת ישראל, ייגש אליך בחור צעיר וישאל אם בא לך לשחק מולו שח בקטע לא קריפי בכלל?
זה נהדר, וזה מקורי, וזה נעים ונוסטלגי ומחמם. זאת גם ההגדרה המילונית לחופשה, גם אם זאת מסתכמת בלילה בודד שהצלחת לברוח אליו מתוך הכאוס שהוא השגרה. עוד סיבוב, עוד מפגש, עוד הצלבת עיניים שומרת סוד של המארחת, והגיע הזמן לשחק שוב. הפעם בפנים, ועם האוכל.
מגנט לרעבי ישראל. שומר בר בלוספר
כמו המלון עצמו - פנינה תיירותית של ממש באמצע בוקעתא, וכשאני כותב אמצע אני מתכוון לאמצע הכביש - גם לוספר תופסת אותך לא מוכן ולא מפסיקה להוסיף הפתעות לאורך כל הערב. הפתעות טובות, כמובן.
היא מעוצבת על נקודת האמצע שבין חדש ומשפחתי, גדולה מספיק בשביל לפתוח שולחנות ארוכים לקבוצות נופשים ואינטימית מספיק כדי לשלוח לפינות ולזוויות רומנטיות את מי שרוצה את החוויה שלו ככה. אתם יודעים יותר טוב, ולכן בואו לבר. יפה ואורבני, מקצועי ומתוקתק, עד כדי שיכחה רגעית באשר להיכן אתה נמצא כעת בעצם, ואז שיכחה קבועה, בחסות האלכוהול.
זאת לא תל אביב, ואין כאן יומרה לתל-אביביות, אבל אם המסעדה הזאת הייתה ממורכזת, הדיבור עליה היה שוטף ורועש הרבה יותר. בואו נגביר אותו.
האוכל של סאלח גוטאני מחבר בין המטבח הדרוזי המסורתי שעליו הוא גדל ובין הבישול הישראלי והבינלאומי שעוטף את כולנו כעת. השורה הזאת לבדה, הספקנו כבר להבין לא מעט פעמים, עלולה לכתוב מתכון מבולבל וחסר כיוון, נטול זהות ומפוספס תיבול. פה, מבריקה תמונת המראה.
יש כאן תבשילים ומנות, סירים וצלחות עומק שכולן יודעות בדיוק איך הן באו לעולם, ומה שם המשפחה שלהן. אחרי שהן הגדירו את עצמן ככה, הן מקבלות אישור להשתובב ולהשתולל, לשנות ולשבור קירות וגבולות, כל הדרך לארוחה מצוינת, ולמעלה מכך.
כן, כשאנחנו מצפינים בחיפוש אחר "אוכל דרוזי" אנחנו נותנים לראש להתעצל עם אסוציאציות על עממיות ופשטות, ושוכחים כמה מורכב הבישול הזה, וכמה מושקע הוא. האנשים שעושים אותו, והנשים כמובן, יאפשרו ללוספר ולגוטאני לעלות על הכתפיים ולקחת אותו משם. כיף.
זה מתחיל עם אש בטאבון, כמובן. פוקאצ'ה עם חצילים, מחמרה ו"סחוג סורי" (28 שקלים), באבא גנוש נהדר עם משוויה וקראמבל צנוברים (46 שקלים), עוגנים בלתי ניתנים להזזה דוגמת עלי גפן ממולאים וקובה מטוגנת (שגם היא, כפי שניתן היה לחשוד, מוגשת אחרת ומתרוממת גבוה) ומנת שומר בר בחמאה חומה (42 שקלים) שהיא לבדה צריכה לקבל תקצוב ממשרד התיירות, בהיותה מגנט לרעבי ישראל שלא חוששים מקצת הגה.
מנות הביניים (68-112 שקלים, בואו עם תיאום ציפיות באשר לגדלים. כאן "ביניים" זה ארוחה וחצי בגוש דן) ממשיכות עם בשר (נקניקיות, קרפצ'יו, סיגר מסחאן עוף מופלא עם בצל מקורמל וטחינה-עמבה), דגים נאים (טרטר טונה אדומה) ופירות ים (על שיפוד, או כתבשיל שרימפס).
זאת פתיחה דרוזית, אבל שונה. חזקה בטעמיה ולא פוחדת משום דבר. לא ממה יגידו ולא מאיך יפרשו את חיתוך הדיבור. מקומי, עולמי. כך גם העיקריות (הענקיות, ברור) - נתחים בשרניים של סינטה (עם דמי גלאס עלי גפן) ושל אנטריקוט, המבורגר ופילה, לברק שלם עם במיה ועגבניות ושני להיטים ברורים בדמות "שיש טאווק" (עוף, משוויה, צזיקי) וטאקו טלה עם צנוברים ואבקת טחינה. לילה טוב, יותר.
Oaks פועל בתוך הכפר, בתוך סביבתו וכחלק מהמארג האנושי העדין שהוא רמת הגולן כולה. החלונות הגדולים שלו לא מבקשים להסתיר את הנוף ולא מתעלמים מכך שהאזור כולו דורש עוד השקעה, אבל טיפוס קל בקומות למעלה, קפיצת ראש לבריכה המקורה ומבט נוסף החוצה מגלה את הקו הוויזואלי הבא, מעבר לקטנוניות - הרים, ארץ, יופי שאין לתאר אלא כחלקת אלוהים קטנה-גדולה.
בתוך המבנה הזה פועמת עשייה שקטה. לא רק מלון שכמעט נחבא אל הכלים ומתפקד עדיין, חודשים ארוכים לאחר פתיחתו, כסוד למטיילים יודעי דבר, אלא גם מסעדה מצוינת שמחכה להתגלות. את הימים עד שזה יקרה - וזה יקרה בוודאות - היא מעבירה בשיחה ערה עם סועדיה, ובתיקשור של התשוקות הגדולות ביותר שלה. אוכל מכאן, שיודע מה קורה שם, ובכל מקום. רחוק-רחוק בצפון, הדבר האמיתי.
