צ'אקולי מקבלת את פניך בצהריים עם מסדר כבוד שרובו ככולו פלאים מקומיים, לתפארת מדינת ישראל - שמיים, מים, טעם ואנשים.
כהרגלם של מסדרים כחול-לבן, הדברים מתחילים ישר ומסותת, ואז מתפזרים בשובבות בחלל שהוא רחבת המסדרים הכי לא צה"לית שיש לנו. הטיילת של תל אביב ומפלסי הבטון של המרכז הימי מנסים להציב גבולות ולהסליל צעדים, אבל השמש יודעת טוב יותר, והים יודע הכי טוב.
כאן, יותר מרוב המקומות בעיר, כדאי לזרום. כאן, הקווים היחידים שחשובים הם קו החוף וקו השיזוף, והאנשים זולגים סביבם ולתוכם, לפני הארוחה ואחרי הארוחה ותוך כדי הארוחה.
ובקצה המסדר, ירדן שי. היו רס"רים קשוחים יותר בטירונות של כולנו, כנראה, אבל אם הצבא אכן צועד על קיבתו, כדאי שיתסת"ח את דרכו למטבח שלה, ומהר. פתחו שעון, זוז.
פלאי מים. טטאקי טונה בצ'אקולי
שנה וקצת לאחר שנפתחה, מסעדת קו המים מגשימה כל מה שחלמו לה וכל מה שפינטזו, עם עוד קצת דברים שעברו בראש כשהיא שקעה בהקיץ, או סתם שנ"צה ביום חול. כגודל הציפיות, והאכזבה תמשיך לחכות בפינה, ממורמרת שכמותה.
היא לוהטת ומבוקשת בלי ליפול לרגע לטרנדיות מאוסה, חרוצה ורצינית ועובדת, משקיעה ומשתפרת בלי לתפוס מעצמה, ומנצלת פתיחה אדירה רק בשביל להגביר. תחשבו בראד פיט ב-F1, עם סיפור שהוא הרבה יותר מאפקטים, ושחקנים שכולם נשמה.
דיברו אז על מסעדת ים כמו שצריך וכמו שהתכוון פוסידון בכבודו ובעצמו. אמרו שהגיע הזמן ושמעולם באמת לא הייתה כאן כזאת. הצהירו והבטיחו ולא התביישו, והנה. קבלות. הערבים שלה חמים ושטופי זיעת עשייה, הבקרים שלה חמים ושטופי זיעת הכנה, וכעת הגיע הזמן לחבר אלה לאלה, ולפתוח לצהריים.
ואיזו פתיחה זאת.
גיא גמזו, אחד שמבין דבר או שניים או מאתיים על מסעדנות ועל תקשורת, ידע שבישראל מוכת הפרעות הקשב לא מספיק לפתוח "ככה סתם", כי "את מי זה יעניין שפתחנו צהריים?". אז במקום "ככה סתם" שכזה, נולדה לפני כמה שבועות פתיחת שולחן אנדלוסית (שני-חמישי, 12:00-16:00), שהיא גם פתיחת שולחן ישראלית, שהיא גם עסקית שלא מגדירה את עצמה כעסקית.
ואם כבר אנחנו חופרים על הגדרות, קחו אחת שלא משאירה מקום לספק - הארוחה העברית הכי משתלמת במדינה כרגע, גם בגלל שכמה שלא תחפשו בתוכה, לא תמצאו אותיות קטנות. לא בעברית, לא בספרדית, לא בממזרית. אין כאלה. במקומן, יש רק אותיות גדולות. שבו, תתרווחו, נצלו את הכנסת האורחים ותורידו מגננות. החיים כאן ידאגו לדפוק אתכם עד הדלת ומהיציאה. באמצע, כל עוד אתם בפנים, אתם בטוחים.
39 שקלים (בלבד, הכי בלבד שיש) יורידו לשולחן שלכם שש צלחות מתוך נבחרת מתחלפת. 6.5 שקלים ליחידה, כדי לפשט תדהמה ולמסד הלם. שישה שקלים וחצי. הצלחות הן צלחות, כי גם כאן לא רצו לרמות. לא צלוחיות ולא סוטאז'ים, אלא משהו באמצע. שש כאלה, עם לחם, הן ארוחה. באופן טבעי, בונים על כך שתרצו לשתות משהו איתן (ותרצו) ואולי גם להוסיף משהו עליהן (ותרצו, איך אפשר שלא?), אבל אם אתם כאן על תקן נוטריון, הנהלת חשבונות וחשבות שכר, גם הביקורת הזאת תצא נקייה. זאת ארוחה, ארוחה של ממש. מהסוג שלא עושה לעצמו הנחות גודל ומבצע ולא צועק טל"ח.
פסטייה זנב שור בתוך עלה סיגר עם אבקת סוכר מלמעלה ליד שילוב גאוני של שעועית לבנה ורוטב קאצ'ו א פפה. אנשובי מטוגן בטמפורה עם רוטב אדום-חריף ליד חומוס ותטבילה עם ראשי קלמרי פציחים. סלט ביצים ותפוחי אדמה עם שמן פימנטון ובוטרגה שקפקפה ליד קרוקט טונה ופלמידה כבושה. ספרנו שש, ולא ספרנו כלום. כל מנה פלמנקו, וביחד פתיחת שולחן שאולי מתחילה כהומאז' למסעדות הדגים של פעם, אבל מהר מאוד מתנתקת מהן, ומפליגה לדרכה. פה אין סלטי קופסאות שימורים, אלא אוכל לשמור בראש, ובלב. יצירתי, פראי, חצוף. לירדן מותר. אחרת בשביל מה היא קמה?
וכך, עם לחם אדיר, מתחילה מסכת ניגובים ומריחות, מיזלוגים וכפות. גם כפות מתכת וגם כפות ידיים, זאת כוונת המשוררת. הבר מערבב ומוזג, והבחוץ יכול להיות סוער ויכול להיות שרבי. לך כבר לא אכפת. זה כמובן השלב המסוכן, שבו אתה תוהה מה עוד קורה פה אם מה שקרה כאן עד עכשיו כל כך מעולה. בואו, לכו עם הסכנה. החיים כאן גם ככה צועקים את זה, וצ'אקולי היא החיים.
התפריט ע-נ-ק-י, ובכל זאת היא מצליחה לתת בו היגיון ושכל, ולהציב בכל שורה ושורה ממנו רשת דייגים פתיינית. אויסטרים עם תותים וסשימי פרלינה שקדים עם רוויון, מונטדיטוס עזי צבעים וסלט חורף (72 שקלים) שמתחיל סולידי ומזנק לרום-גובה עם ויניגרט אבוקדו-תרד. חמון ומלון, פדרון וכריך קלמרי, פאטאטאס בראבס ופריטו מיסטו. כלי חרס לוהטים ומחבתות שמשיבות אש, טטאקי וגמברי, תמנונים ופחמים. וגם מוס שוקולד עם הל וקראמבל זיתים, יחד עם עוגיות רפעת וקצפת ארל גריי לקינוח, טייק רומנטי על התה של אחרי הארוחה.
התפריט הזה הוא Ride בפארק שעשועים שבו ירדן היא המשתעשעת, ואתם רוכבים ומחזיקים ידיים ועושים סלפי. כל עוד התנאים האלה ברורים לכל, הנסיעה לא תיגמר, ואף אחד מהנוכחים לא רוצה בסיומה.
"אנדלוסיה", מלמד התפריט, "היא אזור אוטונומי גדול הגובל בחוף הדרומי של ספרד, עם מטבח המושפע מהמסורות הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות". לאלה אפשר להוסיף גם יסודות ים-תיכוניים, סמיכות לאוקיינוס האטלנטי וקשר קרוב יחסית למרוקו.
כל אלה פועמים במטבח הישראלי של צ'אקולי, ובידי-הכול של ירדן שי עצמה. זה נאמן למסורת רק כהצעת הגשה, ומקפיד לערבב פנימה צבריות ותעוזה. לא ברור כלל אם שם, בחבל הארץ הנפלא ההוא, פותחים שולחן ככה. אכתוב בעדינות, בלי להעליב חלילה, שגם אם כן, פה יותר טעים. כך או כך, חשובה רוח הדברים, ומהקצה של הבר אפשר להרגיש איך הרוח הזאת מלטפת את הפנים שלנו ושלהם, ביחד. עד שיחזרו להסתובב כאן אנשים מהעולם, מספרד ומאנדלוסיה גם, אנחנו יכולים ליהנות מהעולם שלהם עם כרטיס טיסה ב-6.5 שקלים.
המתחרה הגדולה ביותר מול צ'אקולי של הצהריים היא כנראה צ'אקולי של הערב. המגרש של שעות האור די ריק, ואנשיה יכולים לגלגל כדור משער לשער, כמו בשכונה, בלי לחשוש מפאולים וגליצ'ים, אבל בגלל שהיא מה שהיא, שכונה לא תהיה כאן.
גמזו פה, וברור לו לחלוטין שזה המקום שלו להיות ולוודא. איציק חנגל פה, ממחיש פעם נוספת, למי שהיה זקוק להמחשות, את ההבדל בין רעש רע לשקט טוב. וגם ירדן פה, עדיין מתזזת ועדיין סוחבת ארגזים ועדיין מתרגשת ונלהבת כשמישהי עולה מהמטבח התחתון עם משהו לטעום.
היא כאן בערב וכאן בצהריים וכאן גם כשיש לה חופש רשמי, עם אישור מהרופא. היא מחייכת עם העיניים כשמישהי מצליחה לתפוס אותה ביד להחמיא, ומחייכת עם הרבה יותר מרק עיניים כשהיא מאמינה שטעים לך. היא מוארת וערה, בדיוק בוולטאז' הנכון כדי ללכוד את השמש. שמיים, מים, טעם. והיא. לתפארת מדינת ישראל.
צ'אקולי, הרברט סמואל 3, תל אביב, 03-6564740