צ'אקולי היא סירת ההצלה של כולנו. ירדן שי תנווט

"'Twas in another lifetime, one of toil and blood
When blackness was a virtue the road was full of mud
I came in from the wilderness, a creature void of form
Come in, she said
I'll give ya shelter from the storm"

ירדן שי יוצאת מהמטבח הפתוח של צ'אקולי לאוויר הפתוח של חוף תל אביב במסלול שכל בן אנוש היה עושה בעשרה צעדים קלים למדי, ורק היא מצליחה לפתל לחצי מרתון ולסשן Hiit.

גרם המדרגות מוביל אותה למפלס התחתון ולמטבחי ההכנות הגדולים והרבים שמאכלסים אותו, והאופי שלה מוביל אותה לעצור ליד כל אחד ואחד מהטבחים, להציץ בכל אחד ואחד מהארגזים ולהדגים בפעם הראשונה להיום - אבל בהחלט לא האחרונה - הפרעת קשב מהי.

היא מתעשתת, תופסת משקפי שמש, שני תותי שדה ענקיים ולפחות פלח מלון אחד, ומטפסת את דרכה החוצה. שם, מתרבים המכשולים. השמש שקרנית אבל האנשים דוברי אמת, וכולם רוצים לחבק אותה. כולם. כל עובר אורח, כל ספק לחם, כל מכר וכל חבר. ההוא שהתפרסם בסושיאל כשחילק חיבוקים בחינם בפינת רחוב בניו יורק יצר פחות מגע ממנה.

לבסוף, היא מתיישבת. תוספת כיסא נדיר ורגע נדיר של הפסקה נדירה בהחלט, ובכנות בלתי נדירה כלל היא חושפת את הלבנה הראשונה בחומה שלה. "אתה יודע, אני בכלל לא אוהבת את החול הזה".

צ'אקולי היא מקלט בסערה. עבורה, ועבור כולנו. עוד כמה דקות, כשהדמעות שלה ירטיבו בעקשנות את הצד הפנימי של משקפי השמש, היא תדע להקיף הכול עם המילים וליצור את מעגל החיים הישראלי. שכול ומוות ליד חיים שנמשכים, משפחה וחברים, הנאות קטנות ואוכל גדול וכל הקצוות הפרומים שמחזיקים לנו את היומיום.

אצלה, זה תפור אבל חשוף. והיא מושכת. מגיעה כל בוקר לכאן ויוצאת הרבה אחרי שהתאריך מתחלף על לוח השנה. היום, למשל, היא התפנקה, ונכנסה דרך הדלת רק בצהריים. הסיבה? גב תפוס. הסיבה לסיבה? איש הדגים עבר תאונת אופניים, והיא מצאה את עצמה מחליפה אותו בסחיבות ובפילוטים ובכל דרך אחרת שהיא קטליזטור של גבים כואבים.

מבחינתה, זאת הדרך. הימים הראשונים של צ'אקולי הם הימים שבהם ייקבע הסטנדרט, והימים שבהם תמוסד רמת העבודה, רמת הירידה לפרטים, רמת החריצות ורמת האמון. היא כאן, כל הזמן, עד שזה יקרה, והרבה אחר כך.

והיא מחייכת כל בוקר מחדש.

המסעדה הזאת היא - סליחה מראש על הדרמה - אחת החשובות שנפתחו בהיסטוריה של מסעדות תל אביב. ככה פשוט. היו גדולות ממנה, ברור. היו משמעותיות ממנה, גם זה ברור. סביר שהיו גם טעימות ממנה, אם כי זה עדיין נתון כעת לוויכוח סוער, כי האוכל פה אדיר. אבל כזאת לא הייתה, בטח לא *פה*.

היא יושבת על הים, נישאת ברוח הגבוהה וזוכרת היטב את הפולקלור המורכב של מתחם הדולפינריום. כשהגלים עוצרים לרגע, אפשר לשמוע מחיאות כפיים נטולות פוליטיקלי קורקט בכל פעם שדולפין קופץ דרך חישוק. כשהגלים גועשים, נסחפים איתם זכרונות הרוגי הפיגוע הקטלני ההוא. בין לבין, נצעקים טיעונים בעד ונגד השימור והתכניות של רון חולדאי, מאבק הנדל"ן ותוצאותיו.

כל אלה, יחד, הם היסטוריה מקומית, ואיתה נכרכות גם מסעדות החוף המושמצות של ישראל והתקווה הגדולה והבלתי ממומשת לאכול משהו טוב מול השמש הטובה, במחיר טוב, ועם חיים טובים שראויים לזה.

צ'אקולי לא מתעלמת. היא רק לוקחת אותך ביד ומבקשת שתיתן בה אמון, ושתמשיך ללכת.

האנשים שמאחורי צ'אקולי - גיא גמזו, מוש בודניק, איציק חנגל - כבר פתחו מסעדה בשיאה של המלחמה, ולמרות ישראליותם המוכחת, אין סיכוי שהאמינו שהם יידרשו לפתוח עוד אחת באותה מלחמה בדיוק.

חודשים אחורה, כשהלנה הנהדרת שלהם התייצבה כנקודת המפלט הכי יעילה בעיר, הם דיברו במונחים של "כשהכול ייגמר". עכשיו, אין כבר מילים מדויקות מספיק כדי לתאר, ואין מעשה יעיל מספיק בשביל לגשר על הפער. רק לדעת, כמו שירדן עצמה אומרת, "שצריך הכול. צריך להילחם וצריך לסיים. צריך הכי הרבה להחזיר את החטופים וצריך גם לחיות. לא צריך להתנצל על זה שאנחנו רוצים, ולא צריך פוליטיקה בשביל להיות בני אדם".

זה מקום שמח, ומקום מנתק. מקום חם בכל מובן והדעת משתוללת מאפשרויות הקיץ שהוא יביא עמו, תיכף, כשהחורך הידוע לשמצה שלנו יירגע. אבל זה לא מקום בוטה בשום פנים. הוא לא ספרדי בכוח ולא טרנדי בשום צורה. נטוע פה, הכי מכאן שיש. הביא מעבר לים מה שנכון לנו, והקפיד להישאר כל העת במים הטריטוריאליים שלנו. כשיגיעו התיירים, והם יגיעו, הם לא ירגישו שיעתוק, אלא מקור. אורגינל. רטוב פה, והמלח יושב כל הזמן על הלשון, ואיכשהו התחושה מתוקה.

התפריט שופך את כל זה לקלחת מטבחית אטומית בעוצמותיה. יש כאן, והשתדלתי ככל יכולתי לספור במדויק, לפחות תריסר ארוחות שונות שאתה יכול להרכיב לעצמך, ועדיין לצאת מכל אחת ואחת מהן גם שבע לחלוטין, וגם רעב בשיגעון כי לא הצלחת לאכול כל מה שרצית.

זה מתחיל בלחם מחמצת עם חמאת אסקרגו ירקרקה וסלמורחו (29 שקלים) ועובר ישירות לקרודו (אויסטרים ב-12 שקלים, בוגרי הפקולטה למדעי הקניינות ע"ש גיא גמזו, קרפצ'יו דג עם ויניגרט ענבים ואחו בלאנקו וסשימי בוהק עם תלולית קטנה וגאונית של פרלינה שקדים מעליו) ולמונטדיטוס (18-24 שקלים), אותן ברוסקטות ספרדיות שהפכו את הוויטרינה של הלנה לחלון הראווה הכי שופינגי בתל אביב.

פאן קון טומאט עם אנשובי ופורל כבוש עם גבינת שמנת, טונה קונפי עם עגבניה וחרדל או סלט תפוחי אדמה ובוטרגה. לחם, ודברים עליו, מי צריך יותר?

הלאה. ירקות שוברי כבדות, מתובלים בחוצפה ישראלית. עגבניות מקולפות עם ויניגרט פטל. חסה-מלון-שקדים. ירוקים חלוטים עם ביצה רכה. אתם יודעים, יד.

"הפורסת האדומה" היא בו-זמנית גם האגף הבא בתפריט וגם הכוכבת של שולחן ענקי בפתח המסעדה. היא יכולה להיות גם, כמובן, הטייטל הבלתי רשמי לסרט הבא של טרנטינו וכותר לא רע לסרטי XXX בוטים לא פחות, אבל בינתיים היא מתמקדת באוכל. פורסת, כמובן. חמון שמצטרף למלון האדיר ההוא מלמטה, נקניק ססינה ספרדי ומתובל, סלמי וטלאג'יו. חלומי צרובה עם דבש חריף ושקדים. עולם ומלואו, ואתה כבר מלא, עוד לפני שהתחלת.

חלקת "פריך מהצ'יפסר" מושכת אותך אליה באופן כמעט אמהי. קרוקטס עם איולי חריף וחמון (24 שקלים), למשל, או פדרון-מאלדון-לימון. כריך קלאמרי מטוגן שעושה לובסטר רול קצת יותר נגיש ופטאטאס בראווס הכרחיים. פריטו מיסטו (65 שקלים) כמו בבית וכמו פעם וכנפיים עסיסיות של דג עם ממרח פלפלים ולימון כבוש (42 שקלים, מחירי סוף האפוקליפסה).

ירדן בתוך זה, ועל זה. מביאה את כל מה שאמא חגית לימדה אותה בבית על אוכל מרוקאי, מגבירה עם זכרונות הסיורים עם גמזו בברצלונה ובמדריד, וחותמת עם חיים מלאי תשוקה, ונשמה. עוף עם מנגולד שהתבשל בבית שבמושב אלמגור, לא רחוק מהכנרת, הפך ללחי עגל בטמפורה על תבשיל ירוק. דיווחים מהשטח מלמדים שהאמא "התחרפנה". בקטע טוב כמובן.

אבל זה יותר מזה. שהרי הייתה כאן קבוצה מגובשת, עובדת, חזקה ועם מספיק דמויות בשביל הריאליטי של הלייף. והיא הייתה צריכה להיכנס פנימה. להשתלב.

זה התחיל עם חששות ושכנועים. של שני הצדדים, אבל הלך והתחבר, התגבש והתחמם, פינה לה מקום לעשות גם את שלה ומחל על כבודו. ויתר על אגו למרות שכל הדמויות המדוברות מחזיקות בכזה. בדקתי. בסוף, זה עובד. היא מתיכה הכול פנימה, ספרד ומרוקו, בית במושב ודירה במונטיפיורי. זה מתערבב ברוטב ונשפך צלחת אחר צלחת. יותר מאוכל, זה בעיקר סערה, סערה מושלמת.

לרגעים, אתה תוהה אם היא לא הייתה אמורה לרצות יותר. בכל זאת קבוצה, ובכל זאת גבולות גזרה, ומקום שידע מה הוא הולך להיות. היא מתעקשת שלא, שלהיפך, שמתאים. "זה השיעור שלי, וזה בית הספר, וזה מורה", היא מתארת, "ויש לי מזל. מזל גדול שזה ככה".

צ'אקולי ממשיכה המון אחרי שוויתרת לעצמך ונשענת לאחור. שרימפס בצלוחית חרס לוהטת ודגים שלמים שעברו טיפול במיברסה, תנור ומעשנת וגריל פחמים שיודע לדבר ימית שוטפת. יש כאן ספגטי וונגולי ואפילו סינטה למי שהיה חייב קצת אדמה, תמנון מהגחלים וניוקי יוצא דופן, על בסיס עבודת ידיים מדוקדקת באותו מפלס תחתון, עם בשר ראש וציר ראש וחמאת פלפלים ועגבניות.

ויש גם - אולי "גם" זאת לא המילה, כי לרגעים נדמה שזה צריך להיות "העיקר" - בר מטריף מאפשרויות טובות ומקוריות. בודניק, בוודאות אחד הראשים העתידיים על הר ראשמור של הברמנים שלנו, השכיל לערבב והשכיל לעניין, נמנע מגימיקים ולא שכח מה חשוב. חשוב הכיף, וחשוב הטעם, וכל השאר זה רק משחק ילדים, למבוגרים.

כך, תוכלו להזמין פה שפריצים עם תפוחים ושמשום, "פאן קון טומאט" מבריק עם ג'ין סלרי ועגבניות, מרגריטת שמן זית ודרינק שמשלב ורמוט עם צלפים ושומר. לשתות כמו בני אדם, במחירים של בני אדם.

הכניסה למסעדה עדיין מעט מבלבלת, וצפויה להשתנות כשהמים ייתייצבו מעט. אז, תקבל ישר מול העיניים את דיספליי הקרח ופירות הים ואת ויטרינת המונטדיטוס הצבעונית, את הפורסת האדומה מימין ואת מקרר הדגים המיושנים משמאל. פנורמת עיצוב פוסידונית ממש.

במרכז כל זה, לא משנה מתי תיכנס, תהיה ירדן. היא לא מתכוונת להוריד שום רגל משום דוושה ויודעת שכל דבר יגיע בעתו, ושהעת עכשיו היא עבודה. תהיה חופשה, ויהיה זמן, יהיו בקרים נטולי דגי ענק על הגב העייף ויהיו גם חיים.

"הבטחתי לאבא שלי, על הקבר שלו, להשתדל לאהוב את עצמי יותר, את מה שהוא ומה שאני, את המקום שממנו הגעתי ואת הדרך שעשיתי", סיפרה, "בכיתי גם לדודה שלי, שהבן שלה נפל, מה קשור עכשיו לפתוח מקום. זה מה שאנחנו. ככה, תמיד".

היא בודדה את עצמה מהכול. סגרה את עצמה ופתחה מחדש. ובאה שוב להראות לנו. עזבו מקלט רגע, אולי כטרמינולוגיה זה לא רגיש מספיק. צ'אקולי היא סירת הצלה עם קיבולת גדולה מספיק כדי להכניס את כולנו, רצון עז לא להשאיר אף אחד מאחור ונשמה רחבה כדי לזמן את כל זה, מול כל סערה שלא תהיה.

צ'אקולי, הרברט סמואל 3, תל אביב, 03-6564740