הדבר היחידי שצריך לדעת על Botte מחכה דווקא בקומה השנייה שלו.
הוא לא קופץ עליך מהתפריט (הטעים) ולא מחבק אותך ברחוב (ההומה). לא קשור לצוות החם ולאוויר החם שנושב פה גם בימים חורפיים, לבקבוקי היין הנמזגים בשחרור ולחשבון שמתעקש להיות סולידי. לא, הדבר הכי חשוב, כנראה גם היחידי שחשוב, ממתין במעלה המדרגות, ובפינה ריקה לחלוטין, שקטה במתכוון.
כאן, בקומה שמכילה רק תא שירותים וחדרון קטן לצוות, עובר הקו. כל המקומות על הרחוב הזה, ולמעשה רוב מוחץ של כל המקומות בארץ, הסתכלו על גלריה בדיוק כזאת ואמרו שנגמר הכסף, ונגמר הכוח, ונגמר החשק. רובם (כולם) אילתרו משהו, צבעו בשחור וניקו פעם אחת בלבד, יום לפני הפתיחה. כאן, כמעט מתבקש לשאול אם זאת לא הייתה בכלל נקודת ההתחלה של הכסף, והכוח, והחשק.
זה יפה ומעוצב, מזמין אותך לעצור ולצלם מלמעלה פריים זוויתי יפהפה, לחפש שלט של "אינסטגרם ספוט", להבין שאין ולהמשיך לצלם בכל זאת. לקבל את האור הנכון שנופל על המדפים הנכונים, וכן, ליהנות אפילו מתא שירותים מתורבת, יפה. אלוהים ישמור, כמה חיכינו לך.
הדבר היחידי שצריך לדעת על Botte מחכה דווקא בקומה השנייה. בואו נרד למטה ונספר על כל השאר.
אפשר לקוות. Botte
הבר האיטלקי (השותפים עומרי יצחק, דותן כהן, יוחאי טל ואסף יגר לא רוצים "בר יין", וגם לא "בר אוכל", למרות שהוא לגמרי מאפשר את שניהם, וזאת נקודת חוזק רצינית מאוד שלו) פתח לפני שבועות ספורים חלונות רחבים לרחוב כצנלסון בגבעתיים, ואיכשהו שינה את משב הרוח בעיר כולה. אוויר מתוכו החוצה, ולא ההיפך, כמקובל בעולמות האקלים. ככה זה כשמצטיינים.
מי שהלך בשנים האחרונות באזור הזה, ובעיר כולה - עיר זאת מילה גדולה, אני יודע, בטח ביחס לשני רחובות שלא מצליחים להכיל אפילו את האגו של תושביהם - ידע למה לצפות. מוסדות אוכל מצוינים כן, אבל לא הרבה מקומות עם מעבר לכך. לא בחוויה ולא במעטפת, ובוודאי לא בתחושת האמונה והאמינות המצטרפת למשפט "לא חייבים לנסוע לתל אביב".
כאן, על כל אלה, התפשרת. אולי זאת פשרה סבירה, אבל זאת האמת. והקטע הוא שזאת גם מערכת יחסים הדדית, וכביש דו-סטרי (במקרה של כצנלסון, כפי שכולנו יודעים, זה לא רק דו-סטרי, אלא גם רב-מימדי, ונטול הקשרי תעבורה וחוקי כביש). לא השקיעו בך כפי שראוי להשקיע בך, ובתמורה אתה הקפדת על כפכפים ואלמנטים אחרים מעולמות הפריפריה.
אפשר לקוות, כדאי לקוות, שזה נגמר עכשיו.
המקום, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, יפהפה. קרן אופנר עשתה כאן משהו שלא מנפח שרירי תקציב ולא חייב לעמוד מול המראה לפני שהוא יוצא החוצה. במקום זה, הוא פשוט יוצא החוצה. מהפכני, אני יודע.
הצבעים חמים, בגווני יין אדום, והקירות המחוספסים שולחים אותך מהר מאוד לאיטליה. לא לתל אביב ולא לניו יורק או טוקיו, אלא למולדת האם של כל מה שיפה בעולם. המדרכה בחוץ צרה, כמעט קלסטרופובית, אבל החיסרון הזה הפך בידיים שלה לזכרונות נעימים על סמטאות צפופות ושמחות יותר בערים קטנות, ועם שפה מתנגנת. רשימת התאומות של גבעתיים כוללת ד"ש מאסלינגן ומחרבין הסינית, עכשיו יש גם הסכם בלתי כתוב עם קמפניה וליגוריה.
מהשמפניירות הכסופות ועד הנרות הנוטפים, מהארגזים המתפקעים מאפשרויות ועד המנורות, אתה מביט ומתרחב, עוד לפני שהאוכל ימשיך בהרחבה הזאת.
התפריט נבנה בהתאם, מהודק ומצומצם בתחילה, וכעת יוצא לסיבוב ולתוספות שכמעט יכפילו את פיתוייו, ויאפשרו באופן מוחלט וסופי ישיבה שתנהל כל רעב וכל חשק. אתם יכולים להיכנס רק כדי לשתות משהו, כמובן, אבל ממילא, אני חושד, היין יעשה את שלו ובסוף השולחן יתמלא בסלט אחד ובפסטה אחת ובשתי ראשונות ולקראת הסוף תגיע גם פיצה. נדמה לי שזה הפורמט, ומדובר בפורמט מנצח.
הפוקאצ'ה, בגירסת פלוט (28 שקלים מתונים מאוד), נהדרת ומגיעה עם עגבניות מגורדות ושמן זית וחמאת שום קונפי רכה. איתה, ירוצו סרדינים ואנשובי, ברוסקטות עם טרטר דג או טרטר ארטישוק (ממזרי מאוד ברעיון, ועוד יותר מוצלח בביצוע) וטיגוני חובה של ארנצ'יני ופולנטה. האחרונה היא בעצם "נתח" בינוני ברוחבו ובעוביו שמונח על קרם תירס ונצבע צהוב-כתום מביצה רכה ושובבה, בדרך הבטוחה להיות מנת דגל רב-שולחנית.
המטבח רוחש, עובד יפה מאוד ביחס לעומס (ערב יום שני שגרתי לחלוטין, ומלא פה בקטע הכי משמח שיש) ומצליח להישאר רגוע גם בפיקים, וגם בפיקים של הפיקים. הסלטים (פנצנלה, קיסר, עלים, עגבניות, 58-68 שקלים) נערמים גבוה, והכוסות משוות ומעלות את הרף - עירבובי בר של ארצות עם ריביירה, כמובן, ומניפת יינות רחבה מאוד מאיטליה, מולדתו השנייה של יצחק, ככל הנראה האיש הכי טוב למזוג לכם יין בחיים האלה. מניסיון.
זה מוביל אותך החלטי וישיר לעיקריות, ולבחירה בין לא מעט פסטות ושילובי דגים (67-72 שקלים למנות יותר מבינוניות) ובין די הרבה פיצות (75-85 שקלים, גדולות בהחלט). המילים - ארביאטה, ביאנקה, ורדה, פיקנטה, רומאנה - קופצות עליך מהדף ומפזרות רעב מחודש באוויר, ואת כל השאר עושות הלהבות של המטבח הפתוח, המחבתות שעליהן, והידיים הטובות שיודעות לחבר.
הצלחות טעימות, עם עבודת רוטב שמלמדת השקעה מוקדמת, תזמוני אל-דנטה יפים וחיבוקים טובים של קרם תרד וגבינה מלוחה, תירס ואפונה, דג וחמאת לימון, קרם גבינה כחולה וריבת בצל. אוכל של חיוכים, וזה עוד לפני הקינוחים שתופסים אותך מעט לא מוכן, והרבה מופתע (טירמיסו של מעלה, אני מדבר עליך).
בר העץ שנבנה בחוכמה על אדן החלון של Botte צופה על כל מה שקורה בכצנלסון, בלי יוצא מהכלל. אנשים עוברים ואנשים עוצרים, אנשים נשארים ואנשים חוזרים, אבל הבר סטטי. הוא ידע מה הוא עושה, ואלה שיושבים עליו ידעו היטב איפה לנעוץ מעילים ואיפה להאריך דייט. אכתוב בזהירות מתבקשת שאלה המקומות הלוהטים בעיר כרגע, אפרודיזיאק שרק במקרה התנגר לצורת כיסאות.
אבל זה לא מקרה. החבורה שאחראית לכל זה מנוסה וחרוצה, עובדת כדי שיהיה לך טוב, ואז ממשיכה לעבוד כדי שיהיה לך קצת יותר טוב בפעם הבאה. רואים את זה בכל פינה כאן, אבל מהקומה למעלה כבר מרגישים את זה בלב.
Botte, כצנלסון 57, גבעתיים, 050-4234113