שבע שנים לאחר שהחלה לצעוד, פריז טקסס מוכנה עם תכנית ההשתלטות הסופית שלה, או לפחות עם תכנית ההשתלטות הנוכחית שלה. אצלה אי אפשר לדעת אף פעם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
באופן אירוני, המרחק בין נקודת הפתיחה ההיא ונקודת ההשקה הנוכחית הוא בסך הכול קילומטר וקצת (גם אם הוא עובר, כהרגלו של הסבך העירוני הזה, שלוש פעמים ברמת גן ועוד פעמיים לפחות בגבעתיים). באופן אירוני לא פחות, היא מתכנסת לנקודת הבסיס שלה במהלכו של תהליך התרחבות והתפתחות בלתי פוסק שהגיע עד אילת, ויודע לספר על שני מיקומים עתידיים נוספים, בהרצליה ובנתניה. הכול כרגע, כמובן. אצלה באמת אי אפשר לדעת.
מהפיכת בשר. פריז טקסס
השלב הראשון היה כריכי בשר ועוף במתחם המכולות של הבורסה ברמת גן, היכרות והתבססות והבנה מהירה שצריך לשים דגש על המבורגרים. איך לא.
זה גם היה האות לשלב השני, ולאימפריית קציצות שלקחה עד הסוף, עד הקצה ממש, את ההתמקצעות הבורגרית. בשקט יחסי, שהחריש עבודה קשה וחוש עסקי דרוך, נוצר אחד המותגים היעילים בארץ, שסירב ליפול אפילו במלכודת הזכיינות המסוכנת. מקום ועוד מקום, לוקיישן ועוד לוקיישן, תל אביב ואילת, הוד השרון וראשון לציון. אתה מגיע בחשש-מה, ונפילות אין. רק הרמות.
פריז טקסס 3.0 היא מהפיכת בשר שחיכתה בסבלנות להתפרצות שלה. בלי טלטלות גדולות - אף אחד לא ייגע כאן בהמבורגרים, כן? - ובלי דרמות מיותרות - הסמאש עדיין טופ 3 בישראל, לפחות - ובעיקר בלי גימיקים או פנייה חדה למחוזות הזיה. בסך הכול הבינו שחסר כאן סטייק-האוס, ושיש אפשרות להשלים את החסך הזה בדיוק. בית, בית של בשר, באותו בית.
הסוויץ' עדין, אבל מורגש (ויורגש בקרוב גם בשאר הלוקיישנים של הרשת). מה שהיה פעם בר אוכל מחוספס, אמריקני ברוק אנד רול שלו ושכונתי בישראליות שלו, נצבע אדום ורוכך קצת בקצוות ובפינות. התחושה טובה, אפילו מקסימה, וברחוב כצנלסון של גבעתיים המילה הזאת איננה מציפה בדרך כלל את המדרכות, לשון המעטה.
מבעד לצמרות העצים הירוקים, בולט הכיתוב הגבוה והרחב. מתוך המדרכה, מחייכים כיסאות מזמינים יותר, ושולחנות מושיבים יותר. מסביב, עדיין אפשר לראות בני נוער שנכנסים יחד ותושבים שמרגישים בנוח עם כפכפים. אין כאן שום כוונה להרחיק את אלה, ולגרום לאחרים להתיישר עם איזשהו קוד לבוש. יש כאן את כל הכוונות לתת לכולם משהו קצת יותר נעים, וזה עוד לפני האוכל עצמו.
והאוכל אדיר. חכם וחושב, חי ובועט, מחודד ומושחת. יש כאן, תחת אותה קורת גג בדיוק, מזללת המבורגרים שלא איבדה אפילו סנטימטר באתלטיות שלה, מסעדת בשר שמסתערת קדימה עם שיניים חשופות ובר אוכל שגורם לך לשקול ברצינות לא להזמין המבורגר ולא ללכת על סטייק, אלא לפתוח שולחן עם כל הראשונות והביניים, ולשתות משהו. משוגע, לא?
זה מתחיל עם "קרפצ'יו קצבים" (48 שקלים, כן המחירים בצד הזה של גוש דן עדיין לא התחרפנו טוטאלית, ונותרו שפויים) שלא צריך מגדל של תוספות-מסתירות מעליו, "שיפוד קצבים" (48 שקלים), "אולטימייט צ'יפס" עם רוטב צ'דר ובייקון טלה, נקניקיית צ'וריסו הום-מייד מתפקעת מטעם (וגם גורמת לך לחשוב היטב איזה נקניקיות בדיוק אכלת עד עכשיו, וגם ממה עשויות אותן נקניקיות כמובן) וכנפיים נפלאות (48 שקלים), בלתי מטוגנות, אלא נצלות בג'וספר ולכן מספקות חווית ברביקיו מעושנת ומעולה.
לאלה מתווספות, בימים רביעי-שבת בלבד, שתי כוכבות בדמות קרפצ'יו אבוקדו (עם שמן אגוזי לוז, חמאה מתובלת וכדוריות בלסמי, 44 שקלים) וטרטר מח עצם (שייטל קצוץ "עם כל מה שטוב בטרטר" בתוך מח עצם צלוי, 58 שקלים).
שתיהן ביחד, לשולחן, כל אחת עם ברוסקטה שחומה, ארוכה-ארוכה, הן הטוב שבכל העולמות השמנמנים. אבוקדו בשל ורך שלא זקוק כמובן לחמאה ובכל זאת נמרח עליה בחיבה, ויצירת בשר חייתית ממש, מטריפה בשומניה ומסוכנת מאוד בקלוריותיה, שגורמת לך - סליחה על האימג', אבל אין ברירה - להתעסק עם פיסת העצם המסוימת הזאת כמו כלב ציד. מורעב, ברור.
מקרר הבשר של פריז טקסס מוצב בגב החלל הפנימי של המסעדה, אבל מקבל כעת את הפרונט המתבקש ממנו, וממנה.
בפנים, נתחים מיושנים שיודעים לספר על שדות המרעה ועל פרותיהם, על תזונה ועל גיל ועל קיצוב ובעיקר על סבלנות בלתי ישראלית בעליל. בחוץ, כל אלה מתבטאים בתפריט שגם הוא כמעט לא מכאן, בטח במחיריו, אבל גם באיכויותיו.
"פריז טקסס קאט" מייצג 200 גרם של פלאנק סטייק או וואסיו (79 שקלים, עם תוספת), למשל, ולידו מוגשים מדליוני שייטל (89 שקלים) או פילה (145 שקלים), 300 גרם של סינטה ואנטריקוט (155-182 שקלים), וגם שניצל עוף (68 שקלים) וסטייק פרגית (78 שקלים).
במקביל, מוצעים נתחים לפי משקל, על העצם ובלעדיה, קלאסיים (פילה מיניון ופיקניה, שפיץ שייטל או דנבר, פורטרהאוס ופריים-ריב) ומיוחדים יותר (טרס מג'ור, למשל, או וגאס סטריפ). הבשר הזה, מהיד של המטבח ועד היד שמובילה אותו בהדרת כבוד לפה, עמוק מאוד, מחמם נפשות, אינו זקוק לכלום מעבר למה שכבר קיבל - מלח, פלפל, מעט שמן זית. מושלם.
וההמבורגרים גם. נו מה. לא הייתה כל סיבה, ושום כוונה, ליצור אחד חדש או להתעסק עם נבחרת מוצלחת כל כך. ובכל זאת, מה אתם יודעים, הנה "באטר בורגר" (71 שקלים, 90 כחלק מארוחה) שעורם פיסה עבה של גבינת מנצ'גו עם אופי, חמאת פלפלים ומח עצם ואיולי בתוך לחמניה, מבקש, כמעט מתחנן, שתחכה כמה שניות, ומתגמל אותך בהתאם עם התמוססות של החמאה והגבינה לתוך הבשר וחלקי הלחמניה. על פניו? מוגזם. מראש? מרתיע. בפועל? עיניים עצומות, ושירת מקהלה.
או "פריזיאן קאובוי" (70 שקלים, 89 כחלק מארוחה), נגיד. עם פלפלים קלויים, סלסה ורדה ורומסקו עוקצני, וגם - איזו יציאה גאונית - תפוחי אדמה צלויים, רכים, נהדרים, כשכבת הבסיס הראשונה מתחת לקציצה, מעל הלחמניה. מה. זה. הדבר. הזה. אלוהים. אדירים.
רגע, יש גם כריך "הוטל דה פריז" (84 שקלים, 98 כחלק מארוחה) עם פרוסות מינוט סטייק, פלפלים קלויים ובצל מטוגן, גבינת גאודה ועגבניות, רוקט ואיולי צ'יפוטלה בתוך ספק לחמניה ספק פוקאצ'ה, פריכה ושחומה אבל רכה כשצריך, חצויה לשני סועדים רעבים, ועם פנורמת טעמים שרוקדת לבד, ואז ביחד, כמו כל ריקוד ראוי בעצם.
ואלו רק הסנדביצ'ים החדשים, כן? כי אין כאן ישיבה בלי הסמאש, ולא צריכה להיות כאן ישיבה בלי הסמאש, ולא יכולה להיות כאן ישיבה בלי הסמאש הזה. בצדק.
יואב גוטמן, איתמר וינטרוב וערן בכור הצהירו מהיום הראשון של פריז טקסס אמונים, ואמונה, במוצר שלהם. זה משפט שאתה שומע לפחות פעם ביום כשאתה כותב על אוכל, אז הספקנות המובנית עשתה את שלה, וכל העסק תויק בראש הציני שלך כדורש הוכחות, וקבלות.
שבע שנים אחרי, אתה מבין שהמוצר המדובר ההוא לא היה המבורגר בהכרח, ואפילו לא סטייק. איכות הבשר הכרחית, כמובן, אבל בלעדי האנשים שיודעים מה לעשות עם האיכות הזאת, אין בשר, אין פריז ואין שום טקסס.
לאורך כל הדרך הזאת, בכל צומת והסתעפות, הם ידעו לקחת את הנתיב הנכון *יותר*, ולא התפתו אף פעם לעלות על כביש האגרה, או לחתוך מהשוליים. עכשיו, במחלף הנוכחי, בנקודת המוצא שהיא גם נקודת הזינוק החדשה, הם לא חייבים להוכיח יותר כלום, ואף אחד לא יושב איתם על קבלות. לך נשאר רק להרים את היד, ולהצטרף לנסיעה.
פריז טקסס, כצנלסון 59, גבעתיים, 03-7506070