יש כל כך הרבה סיבות לחשוד בפלאפל האק, עד שהנפש המיוסרת והצינית שלך לא יכולה להיכנס פנימה בלי ספקות, ספקנות וסימני פיסוק.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
זה גימיק, אתה אומר לעצמך בביטחון מלא. מציאות שמחקה טלוויזיה שבעצמה מנסה לעשות מציאות טלוויזיונית. כמה טוב יכול לצאת מזה?
זה מזולזל, אתה מצהיר, סלבס שנכנסים לעולם העמל ועבודת הכפיים בלי לדעת ובלי לתת כבוד לאנשי האוכל.
זה אינסטנט, אתה מתעצבן. המקום הראשון נפתח ושלושה סניפים אחרים כבר בדרך, רשת משום מקום, מוכנה לפריסה, זמינה לקריסה.
זה יומרני, אתה נרתע. כמה דיבורים וכמה מילים על פלאפל. כמה הצהרות על פיתה וכמה קלישאות על רטבים וטחינה שנוזלת.
כן, יש המון סיבות לחשוד בפלאפל האק עוד *לפני* שאתה נכנס. וזה בסדר, כי *אחרי* שנכנסת, כל השטויות האלה מתעופפות באוויר ונעלמות, ואתה נשאר רק עם האוכל. עדיף, תמיד עדיף.
יצירה חדשה נולדה. פלאפל האק
פלאפל האק של מאור זגורי ונדב שלום היא אכן קצת גימיקית, אבל בקטע הטוב של המילה. הקטע של הפאן. "זגורי אימפריה" יצרה אותה מבלי להתכוון באמצעות קווי עלילה ורגעי קסם, גורמת לכל הצופים לסיים פרק רעבים הרבה יותר ממה שהתחילו אותו. שם, בתוך המסך, בועות השמן העמוק התחילו לבעבע הרבה לפני שהמציאות יישרה קו והתחילה לטגן.
שלום, יזם ואיש עסקים, המשיך את הקו הזה באמצעות שאיפותיו, והקשר שנולד עם זגורי עיבה אותו, סגר את המעגל סופית, ויצר את האק. האחד חשב ותיכנן, השני תיכנן וחשב. כשהם נפגשו, אפשר היה להתחיל גם לעשות. החיים, במקרה הזה, לא רק חיקו את האומנות. החיים כתבו יצירה חדשה.
האק רוקדת על שורשיה המסכיים בלי להתבייש, ובצדק, קורצת בעקביות לדוכנים ההם, אבל יודעת גם שהיא לא שווה שום דבר בלי שיהיה לה אוכל שיחזיק אותה על הרחבה.
יש כאן צבעים חיים, ורודים-ירוקים, את כף היד המוכרת, "לאפל" נטולת פ' ומספיק פולקלור בשביל מסגרת העלילה והפרקים הראשונים. בהינתן שאנשים נכנסים לכאן לא בשביל הבינג', אלא בשביל הרעב, כעת נותר רק לכתוב, ולטעום, את כל השאר.
השאר, כלומר העיקר, מצוין. זה התחיל מתוך הבנה שאין בנמצא מספיק רשתות גדולות, עקביות, ובעיקר טובות של פלאלפל-סביח-שניצל, ושואף לפתור את המחסור הזה. בהסתמך על מה שהולך במזללה הראשונה, שהתמקמה ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, אפשר להגיד בשקט שנקודת הפתיחה מבטיחה.
התפריט מהודק בכוונה, מייתר שטויות ומנפה הסתבכויות - גם של הלקוחות הרעבים, גם של בעלי המקומות והזכיינים העתידיים, וגם של הרשת עצמה. הוא מתבסס על פורמט יעיל של מפעל מזון מרכזי שמספק את חומרי הגלם והבסיס, ומוסיף עליו את מה שחשוב באמת - ירקות שנקצצים במקום, ברור, וחומוס שנטחן בבוקר, חצילים שמקולפים כשהדלת נפתחת, וטיגון שמחכה להזמנה שלך. בלי כל אלה, את זה מבינים כל המעורבים, אין מה לדבר על אימפריה.
יש כאן (פ)לאפל, סביח, שניצל וקובה. זהו. הם נכנסים לפיתה, לאפה ובאגט, מרכיבים יחד סלט ומככבים בצלחת חומוס, כך שאתה יכול לגוון את המעטפת שלך (או להוסיף לה כל מיני ענייני צד חביבים), אבל העוגן נשאר אותו עוגן, וטוב שכך. לא באת לכאן בשביל תפריט טעימות של 12 מנות, נכון?
הפלאפל (25 שקלים למנה, 20 שקלים לחצי מנה שהיא הרבה יותר לכיוון השלושת רבעי, 7 שקלים נוסיפ לבאגט או לאפה) נהדר. טרי ולוהט אבל נטול שמנוניות מתישה, ירוק אבל בלתי אגרסיבי בתיבולו, ונהנה להתחבק בתוך הפיתה עם ירוקים פריכים ועם טחינה מרירה. מתוך כל השמחה הזאת, מזדקף גם סיגר במילוי תפוחי אדמה שטוגן אף הוא תוך כדי, כדי להוסיף משחקי פריכות ומרקמים, ולהבהיר לך, אם הזדקקת להבהרה כזאת, שהפיתה הזאת כאן כדי להשביע.
הסביח (30 שקלים למנה, 25 שקלים לאותו "חצי", 7 שקלים תוספת לבאגט או לאפה) בונה את עצמו עם עוד יותר שכבות וקומות, פורס מניפה חצילית מטוגנת, מקבל עמבה טובה ובצל, ומצליח לעמוד גם כן במשוכת המבחן של המשך היום, ששאפה שהאוכל לא יילך איתך הלאה, עד הנצח. ניצחון.
אלו קבעו רף בסיסי מוצלח מאוד, ושתי המנות האחרות הרימו אפילו עוד קצת.
השניצל (40 שקלים) נכנס לתוך חלה טרייה בגודל סטנדרטי ומוכר, ועושה איתה את קסם ההתרחבות שהופך אותה מ"אני מקווה שזה ישביע" ל"אני אוכל רק חצי, אלוהים". בפנים, מתחברים שני נתחים עבים, מטוגנים היטב, למריחות אדומות ולפרוסות חציל רכות, לעוד טחינה ועוד ג'וס, עד כדי פחד ממשי מנזילות וטפטופים שמכניס אותך לזווית הידועה כאלכסון-מזללות. בפועל, החלה מחזיקה, ואתה מחזיק את עצמך רק בקושי.
הקובה (30 שקלים) ממשיכה את חידושי הז'אנר עם פרובוקציית פחמימה בתוך פחמימה מטריפה. קציצת בשר מאודה במעטפת סולת צהובה, בתוך פיתה מאודה גם כן, עם המון עגבניות וכף אחת לפחות של הסלט הירוק-חריף-קצוץ-דק-דק-עוד יותר דק. זה לא הגיע לעולם ככה, ולא נועד להיאכל ככה, אבל איכשהו, זה הכי טעים ככה.
הסיפור של האק ממשיך משם לחוויות מתורבות יותר, שעיקרן צלחות וקערות עמוקות.
קטגוריית סלטים (48-55 שקלים) מעמיסה את כל המתואר מלמעלה וסוגרת כל פינה אפשרית של רעב עם מנות יפות, גם בכמות וגם בנראות, עם המון קראנץ' ירק ועם הרבה מאוד פינוקים. ביצה קשה חומה ופרוסות תפוחי אדמה דקות ורכות בסלט הסביח, רוטב לימוני-שומי, חמוצים פריכים. המזלג מסתובב מעצמו בתוך המעגל הזה, ואז הכף, ואז הפיתה.
אלו מתוגברות גם בחומוס (35 שקלים לגירסת גרגירים, 40 שקלים לתשלובת סביח או פלאפל) עדין, ממורקם נכון על התפר שבין סמיך לנוזלי, עם שמן זית טוב, ואת סגירת הפינה הסופית יפתרו לכם "סיגר של ויוי" (3 שקלים), קובה (15 שקלים ליחידה), צ'יפס (18 שקלים) וכדור לאפל בודד (שני שקלים).
באזור השעה עשר בבוקר, רעבי אזור התעשייה והמוסכים של דרום תל אביב כבר מטפטפים פנימה לתוך האק. הם מודעים היטב לשעה, ומודעים עוד יותר היטב לרעב שלהם, אז פלאפל עכשיו זריז, ושניצל לעוד מעט נשמעת כמו הזמנה הגיונית מאוד.
הקהל הזה איננו טרנדולוגי. הוא לא מתעניין בשטויות ואין סיכוי שהוא יחשוב לאכול בדוכן בלתי טעים, שלא נותן לו ערך תמורת הכסף המורווח בעבודה קשה, כך שאת המשוכה הזאת נראה שצלחו פה יפה.
יכולתה של האק כרשת תימדד, עם זאת, בהמשך הדרך - בשאלת הזכיינות ובאתגר של סוגיית המחיר, בעיקר ביישובים אחרים, רחוקים יותר מתל אביב. התשתית, מבהירים אנשיה, נועדה להקל על כולם, להיטיב עם כולם, ולגרום לכולם לחייך. החיוך הזה, כפי שהבנת יפה, אולי לא בא על אוטומט כשאתה מתקרב לראשונה למקום, אבל הוא מתרחב מהר מאוד על הפנים, עם האוכל ועם התיאבון.
פלאפל האק, קיבוץ גלויות 32, תל אביב, 054-3096261