תריסר שנים על שדרות רוטשילד בתל אביב יכולות ללמד אותך לא מעט דברים על בני אדם בכלל, ועל ישראלים בפרט, אבל הכי הרבה שיעורים הן יספקו לך על עצמך. כמה קשוב אתה וכמה עקשן, איפה תתפשר ומתי ישמעו ממך "על גופתי", באיזה שלב יפרוץ ממך חוש הסתגלנות ועד לאן תמשוך לפני שתרים ידיים. זה נכון לכל אינטראקציה וסיטואציה על רצועת הנדל"ן המפורסמת הזאת כמובן, והכי נכון, כמו כל דבר בחיינו כמעט, לעולם האוכל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כשוונג נפתחה בקצה המערבי של השדרה, מתישהו בסוף 2012, היא רכבה על גל מסעדני גועש, ועל חיים שהיה הגיוני לחלוטין - אפילו מתבקש, שלא לומר איך לא עשיתם את זה עד עכשיו - לייחד להם פינת אוכל וייטנאמית. היום, כשהגלישה הזאת מתנפצת מדי בוקר על שובר הגלים שהוא חיינו החדשים-ישנים, ההיגיון שוב חייב להכתיב את מהלכיה, והשאלה הקטנרנית תהיה דווקא איך לא סגרתם עד עכשיו.
התשובה, כפי שאפשר היה לצפות מאנשים ששרדו 12 שנים על רוטשילד, מורכבת.
אותו דבר, וקצת אחרת. וונג
ענבר ואיב זרוק, שצירפו אז את וונג לזה סושי והרחיבו את משפחתם מאז לכדי פוד טרמינל (שבעצמו מאחד את כל מותגי הבית בפורמט ישיבה במקום ומשלוחים), לא התיימרו, לא ניסו לחנך ולא יצאו בהצהרות. אז וגם עכשיו.
בריאיון כנה במידה שהעניקה לתיקי גולן (הנהדרת) ב-ynet, סיפרה זרוק על ביקורת ציבורית בגלל שהעזו להכניס סושי לתפריט, למשל, או על תחושה פנימית של דריכה במקום. מי שעבר שם בשנים האחרונות, ודאי תהה איך העסק מחזיק במציאות כזאת, ועוד אחרי עזיבה המונית של קהל צהריים נאמן ממגדלי המשרדים הבנקאיים שעברו דירה. במקום זה, הוחלט להתכנס ולהגיע לאותם אנשים הביתה, אותו דבר, וקצת אחרת. נדמה לי שזאת הייתה החלטה נכונה.
תפריט המשלוחים של וונג עדיין אינו וייטנאמי, אבל גם אנחנו יכולים לרדת מהעץ הביקורתי הזה, ויפה סולם אחד קודם. אם אתם רוצים שיעור מורשת והרצאה מלומדת על המטבח הספציפי הזה, אני משוכנע שיש אנשים שיידעו לספק כאלה. לרוב אתם אפילו לא צריכים לחפש אותם כל כך חזק, שהרי אישיותם גורמת להם לצוץ בפתאומיות וללא הזמנה. אם, לעומת זאת, בא לכם נודלס, ראשונות אסייתיות שפותחות תיאבון (ואז נענות לו), תבשילים ומרקים מחממי חורף, הגעתם למקום ידידותי יותר, ונעים יותר, מהיומיום המטוקבק של כולנו פה.
"חציל קוריאני" (49 שקלים), למשל, שמוגדר פריך אבל מגיע הרבה יותר מתמסר מההבטחה הזאת, מתובל בחוזקה ויושב יציב על התפר שבין פיקנטי למתקתק. או שני סלטים מתבקשים - אצות-אטריות, ושורשים - וגם "צ'ה-קה-לה וונג", יהיה הביטוי הזה אשר יהיה, שסוחב דווקא להודו עם נתחי דג, כורכום ויוגורט. זאת התחלה, ונדמה שזאת גם הצהרת כוונות. וויטנאם נהדרת, היא אומרת, ואנחנו עושים גם ארצות אחרות.
קטגוריית מנות ביניים מוסיפה לאופי הזה עם דים סאם במילוי שרימפס, גיוזה ואגאדשי טופו (43 שקלים) ששרדו את המשלוח טוב יותר משניתן היה לצפות, פופקורן צ'יקן (59 שקלים) וארבע גירסאות באן (טופו, פורטובלו, דג בטמפורה ובקר מפורק).
משם, נותר אחד מעוגני מסעדת האם שהוא מרק פו (על בסיס בקר או עוף), נוספה קבוצת מוקפצי ווק "מיוחדת" (כולל "שמש אדומה" שמשליכה לאוויר וללהבות נתחי עוף וירקות עם רוטב מיסו לתוצאה אומאמית טובה, 71 שקלים) ונותרו על כנן מנות שנוגעות בקלאסיקות ובלהיטים (71 שקלים), אבל שומרות על אנרגיה עצמאית. זה יכול להיות עם קיק חריף נקודתי, עם פלפל ירוק ענקי שחולש על כל התערובת מלמעלה או עם זווית מתובלת שחורגת מעט מהמוקפץ המפוהק שהורגלנו בו.
שלוש מנות אורז (71-81 שקלים) סוגרות את האופציות עם נתחי פילה בקר, קוביות טופו מושחמות או וריאציית פרגית מצוינת עם תשלובת חלב קוקוס, קפיר ליים וסויה, מהסוג שעובר אפילו טוב יותר במשלוח, ואפילו - סליחה מראש - נהנה מעוד זמן מקרר, עד מחר.
וונג נוגעת כעת בקוריאה ובתאילנד לא פחות מבוויטנאם, ואם מכניסים לסיפור את כל אופציות הפוד טרמינל, אז הדרכון מוחתם בעוד ועוד מדינות ויבשות. בסופו של דבר, נדמה לי, זה ממש לא משנה. אני חוזר ומדגיש שאם אתם בעניין של מיפוי קרטוגרפי-קולינרי וחשיפת עוולות אוכל שאינן מותאמות היסטוריה מטבחית, יש לתשוקה הזאת פתרון. רצוי, רחוק ככל האפשר ממני, ומכל מי שרעב עכשיו, נגיד.
אם, לעומת זאת, אתם מרפרשים את קולקציית המשלוחים שלכם ורוצים משהו שהוא ללא ספק טעים, בבירור בלתי מביך, ולגמרי מגוון, הגעתם למקום הנכון. המקום הזה הוא כבר שנים לא רוטשילד, אגב. ספק אם הוא אי פעם היה.
וונג, מעכשיו במשלוחים בלבד