אישה צעירה יורדת עם הכלב לסיבוב אחר-צהריים קליל ושגרתי מתחת לבניין. הכול זעיר בסיטואציה הזאת - המעשה עצמו, האישה וחיית המחמד, כן, אבל גם רדיוס הסיבוב ובעיקר משולש הדשא הירוק שעליו כל זה קורה. הכול מיקרו, חוץ מהמתחם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
המתחם הוא "מידטאון" תל אביב, צבר של צלקות PTSD עשויות בטון, תזכורת נצחית לעיר שהתעוררה באיחור של חמישים שנה, ופיצתה על השנ"צ עם אובססיית מגדלים שתיפתר רק בעולמות הפסיכיאטריה. למטה, יצהירו ודאי מתכנני הפלא הזה, יש "ריאה ירוקה" ו"תחושה נוסטלגית שעושה הומאז' לשכונה של פעם". בפועל, מדובר באותה פיסת דשא בודדה, ובספסלים שנוחות הישיבה עליהם רק מידרדרת מפרויקט לפרויקט, ומקפידה בעיקר בעיצוב מכשולי-התרווחות בפני אתם יודעים מי.
אני עוצר כדי להביט בקסם הירוק והזערורי הזה - ברצינות, יש טופים של ביקיני עם יותר כיסוי - ומקבל סחרחורת קלה ממספר הסיבובים שהיא צריכה לעשות כדי לדמות הליכה בחוץ. זה לא אמור לעבוד, אבל איכשהו, נסיבות והכול, זה עובד. יש חיוך על הפנים שלה וחיוך מסוים על הפנים של הכלב, ולמרות שחיוכים הם לא מדד לשום דבר ושאני בוודאי לא מיניסטר שפת גוף, נראה שאפשר להמשיך הלאה ולהפסיק להיות מוזר בשטחים ציבוריים.
ואם הלאה, אז ל"פוד טרמינל".
אין צורך בהסברים. פוד טרמינל
אין כל כך טעם לנסות להפנים מה בדיוק קורה מאחורי הקלעים של מיזם האוכל הגדול בהובלת ענבר ואיב זרוק. אני יכול להעיד בכנות שניסיתי, אבל שיחה ארוכה איתם הותירה אותי בסופו של דבר מוקסם ומעוניין (ורעב), אבל בלתי מובן.
על פניו, גם זה לא באמת אמור לעבוד. שלושה מטבחים שעובדים תחת קורת גג אחת ופיתחו מספיק תשוקה כדי לקבל חבר רביעי לאופרציה, עם נציגות דומיננטית מרכזת בוולט אבל גם כתובת משלוחים ספציפית לכל אחד מהרביעייה, וגם תפריט פיזי ענקי שמונח על הדלפק למי שממש מגיע להזמין כאילו זה 2012, וכושל להזהיר אותך שכדאי מאוד לפתח קיבורת של מתאגרפים לפני הדפדוף.
זה גדול, זה מפורט, זה רב-עמודי, זה מולטי-מפלסי, ולוח "הטיסות" הענקי שמביט עליך מלמעלה אולי מתחבר עיצובית לכל סיפור הטרמינל, אבל אני מניח שבפיק הצהריים הוא בעיקר מגביר את תחושת הלחץ שאתה מאחר לאיזשהו גייט, ושתאכל כבר במטוס.
זה המבורגרים וסושי, מנגל ונודלס. באמת, זה לא אמור לעבוד, וזה בדיוק מה שכתבתי כשהם פתחו בראשון לציון לפני כשנה וחצי. אז, המילים שלי התהפכו מהר מאוד על ראשן. היום, למוד ניסיון ומופק לקחים, אני יודע שזה אולי לא *אמור* לעבוד, אבל שזה יעבוד מעולה. כמעט לא צריך להזמין בשביל לדעת את זה. כמעט.
וכך, פוד טרמינל מאגד בתוכו ארבעה מטבחים שונים, בהובלת השף ניר כרמלי - סושי מבית "זה סושי" הוותיקה והפופולרית, עם רולים-גיוזה-ראמן, אסייתי מבית "וונג" הוותיקה מעט פחות והפופולרית לא פחות, עם נודלס ובאנים ומרקי בשר אוריינטליים, המבורגרים של "ביג איב", מותג בשר עם אפיל פריזאי שנולד בראשו (ובבטנו) של זרוק עצמו, וכן "Savage", פרא-מטבחי שמתחמק מהגדרות גיאוגרפיות ומעדיף לספק פאסט-פוד שהוא לא ג'אנק פוד.
בפועל, כאמור מדובר בתפריט ובו יותר מ-200 אופציות (כן, ספרתי. לא, אל תבדקו אותי, הלכתי לאיבוד איפשהו בין הקומבינציות לספיישלים), שאומר הרבה דברים אבל יכול להגיד באותה מידה רק דבר אחד - כאן כל אחד ימצא משהו, גם אם אתם עובדים באופן ספייס הכי אקלקטי בישראל, שהופך כל הזמנת לאנץ' לתאונת שרשרת חברתית פוטנציאלית.
ואחרי שש שנים פלוס בוואלה, אני יודע.
שנתחיל? שני רולים - "טמפורה סי-ברים" ו"ספייסי סלמון", 54 ו-55 שקלים - מפרק הסושי פתחו ארוחה עם מהלך שגורם לך להתרכז ומורה לך מפורשות להניח בצד את כל הסחות הדעת והמסכים. זה לא היה פורץ דרך ולא מהפכני, אבל זה כן היה טרי מאוד, מוקפד, חרפרף במידה כיפית יחסית, ועם מספיק הפתעות (גרידת לימון ופאנקו פיקנטי בראשון, בצל ירוק ושקדים בשני) ששומרות פיהוקים סוררים בפה.
לצדן, הגיח לראשונה ה"סאוואג'", עם "הוג'י מוג'י" (סשימי סלמון כבוש בסאקה, סלק וכפיר ליים, על שורשים מוחמצים בקוג'י, 57 שקלים) ו"אברגרין" (סלט אצות וואקמה ברוטב פונזו, טופו משי ופוריקקה אורז תפוח, ואצות מיובשות, 44 שקלים) - שתי מנות ראשונות מצוינות, מושקעות ורחוקות מאוד ממה שבדרך כלל מוטח בך כעלבון בתור "מנה ראשונה", ולמעשה מופיע לך על המגש כחלטורה ותו לא.
האם הבנתי כעת מהו אותו מטבח "פראי"? האם שתי המנות הראשונות שלו היו יכולות להשתלב באופן טבעי מאוד ב"זה סושי"? האם השאלות האלה מטרחנות ללא סיבה? לא, ברור, ודאי תענו לי בטוקבקים.
הלאה. אותו "סאוואג'" המשיך גם ל"קופה סלמון" (סלמון צלוי, תפוחי אדמה, בצל סגול כבוש, בצל ירוק, צ'ילי, ארגולה, שמיר, ויניגרט טרגון, שמנת חמוצה, 84 שקלים), מנה עיקרית המבליטה נתח גדול של דג שהונח על רשת לוהטת וירד ממנה בתזמון של פקחי טיסה.
לצדו, עורבב מעין סלט שעיקרו תפוחי אדמה בגודל אידיאלי למזלג ובמרקם אידיאלי לשיניים, ושוליו ירקות וירוקים פריכים, חמצמצים מעצם טבעם וכבישתם. הוויניגרט המקורי יחסית, והשמנת החמוצה, חיברו הכול בפה למשהו שמאוד קשה להשיג כאן סתם כך - אוכל, אוכל של ממש, בריא וטעים ובלתי מפיל אותך בדרך חזרה למשרד. ענבר זרוק אומרת שהכול התחיל ממנה אחת ב"וונג" ("צ'ה קה לה וונג", פילה דג עם אטריות ורמיצ'לי והרבה ירקות) שעושה חם-קר, בדיוק כמו שבא לה כמעט בכל לאנץ'. והנה, הבנתי.
180 מעלות משם - במאפיינים אבל לא בביצוע - נפתח גם ה"ביג פראנס", המבורגר שמורח על עצמו מיונז ולובש ארגולה, רק כדי לפתוח את הדלתות לפונדו גבינות ובצל מקורמל עם טימין (64 שקלים). הוא היה שמנמן מספיק בשביל לתת עישון וג'וסנות באותה נעיצה, וטעים מספיק בשביל לעלות לדירקטוריון ולדרוש מקום משלו, אז רק אכתוב כך - בתחילת דרכו "ביג איב" הייתה הפתעה נהדרת. היום הוא בפשטות ובישירות אחד ההמבורגרים הטובים שיש כאן.
הדרך חזרה לאופנוע כוללת כניסה נוספת למבוך המידטאוני, שמתרוקן במהירות מעובדי המשרדים, ומושב באיטיות הדרגתית לדיירי המגדלים.
הדרך כוללת גם מפגש חוזר עם אותה דוג-ווקרית. היא ממשיכה להסתובב על פיסת הדשא המיתולוגית, מנצלת בעל כורחה כל סנטימטראז', מהרהרת בוודאי במעגליות החיים והנדל"ן התל-אביבי, ומחשבת ווליו פור מאני.
יש אנשים שיש להם הכול - דירה איפשהו שם למעלה, בריכה (שמסתכלת חזיתית על כל מי שעוצר בצומת הסמוך והאכזרי בהתעללותו בהולכי הרגל), וגם יצור פרוותי וחמוד שאפשר לחבק ככה סתם - אבל אין להם איפה לאכול בזמן שאנשים רגילים רוצים לאכול בו. "פוד טרמינל" סגרו עבורה גם את הפינה הזאת. רק פליז תנו לה עוד קצת דשא.
"פוד טרמינל", מנחם בגין 150, תל אביב, א'-ש', 11:00-24:00