אנשי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ספרו, נכון לסוף יולי, 65,516 בני אדם בתחומי הוד השרון. היישוב המשגשג - למעשה תאגיד מרובע של מגדיאל-רמתיים-כפר הדר-רמת הדר - הוכרז כעיר רק ב-1990 וצומח את דרכו מאז, בתושבים ובנדל"ן, עם אנרגיות שמסתכלות בגיחוך על המילים "תנופת בנייה".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ובכל זאת, בטון ומנופים והכול, משהו מהרוח הכפרית נשמר, וציר תנועה מרכזי יחסית כמו דרך רמתיים מצליח לעשות את הלא ייאמן, ולגרום לך להאט כי אתה לא רוצה לפספס כלום. חנות עם דברים לבית שמרגישה באמת כמו בית, סוחר בדים שמצליח להפגיש ישן וחדש, חצר פנימית שעוטפת סטודיו לפילאטיס. סגור וויז, וצא לחפש את המטמון.
נכון, זה לא באמת הקאנטרי-סייד האמריקני על יהלומיו החבויים שרק ממתינים להיחשף. אבל זה קרוב, וזה שלנו, ותמיד עדיף לדמיין ולפנטז מאשר לדכדך אלטרנטיבה.
ובמרכז הדרך, אם רק תשברו ימינה בשלט הנכון, מחכה לכם חניה גדולה, נווה מדבר תעבורתי, וגם השוקרייה. ויותר חשוב - מחכות הפיתות של השוקרייה.
קרוב, ושלנו. שוקרייה
ניר שלמור הקים את הממלכה הקטנה שלו בתזמון פרה-קורונאי מורכב, שהותיר אותו מהר מאוד עם יותר מדי זמן פנוי ומעט מדי זמן מטבח. הוא גם איפשר לו במקביל לנצל את חודשי הפתיחה וההרצה לכדי שיפור עצמי, הבנה וזינוק בעלייה.
וכך, המטבח התחזק, הגחלים שבתחתית הג'וספר במרכזו הלכו והתלהטו, ומסעדת השוק הצנועה פיתחה ממזריות מתבקשת ויצאה שוב לדרך. שלישיית ניגובים, מבוססת חומוס חמים וטרי, התגבשה. בצק מופלא יצר לחמא בעג'ין ערבי ובשר המבורגרי קלאסי שובץ פיסטוקים וחציל קלוי. ובכל זאת, צהריים, ולא מעט ישראלים רוצים לאכול וללכת, או ללכת ולאכול. במילים אחרות: פיתות. במילים טעימות יותר: פיתות עם שמחת חיים.
תפריט הפיתות של שוקרייה כולל קראוד-פליזרס מתבקשים כמו קבב ופרגית, להיטי אינדי ידועים כמו מעורב ירושלמי והמבורגר, וגם יציאות שרק ה-DJ מכיר כמו פיתה עם דג, סביצ'ה או מטיאס, שגורמות לך לעשות שני דברים - לאכול, ולרקוד.
התחלנו עם הפרגית, שפגשה טחינה וטריו בצל-עגבניה-מדורה (35 שקלים. כן, 35). פשוט אמנם, אבל מתובל כיפי, ויד מתוזמנת היטב מעבירה את הבשר בדיוק בזמן מהחום לקרש החיתוך, ובדיוק בזמן מקרש החיתוך לתוך הפיתה. כשזה טוב, זה מאוד טוב. ובשוקרייה זה מאוד-מאוד טוב.
הריטואל חזר על עצמו עם הקבב (35 שקלים. חוזר: 35 שקלים), בתצורת בשר עסיסי עם שומן כבש ופטרוזיליה, אותה טחינה ואותן ירקות-אש. שוב ביס מוכר לכאורה של פיתה עם קבב, שוב חיוך-תענוגות של פיתה מוכרת לכאורה עם קבב, אבל מצוינת. מלמעלה, ביקשנו גם לנסות גירסה אפורה-שחורה של טחינה, שעורבבה עם חציל וקליפותיו לכדי ממרח מעושן-מריר מושלם. זה מצטלם רע, ומתחסל טוב, וזה למעשה כל מה שאני רוצה מפיתה.
משם, התפנינו לנסות "ג'רוזלם בפיתה", גירסת מעורב ירושלמי שכוללת כמובן כבד-פרגית-לבבות (באותו מחיר), עם אותם ירקות שחומים ומלאי ג'וס. התיבול לא השתלט כפי שאתם יודעים שהוא משתלט בכל כך הרבה מקומות אחרים, התוכן קיבל במה להתחבק, והפיתה החזיקה מעמד גם מול להקה שבדרך כלל מורידה אותה על הברכיים עם מיציה. הביס הראשון היה טעים. הביס האחרון, על פיסת הבצק האחרונה והספוגה, היה הרבה יותר מזה.
סיימנו עם ניגוב-מזלג של מסבחה (29 שקלים) נהדרת, טרייה שבטריות, ללא זיקוקים ובלי חיזוקים, ועם "סביצ'פיתה" (דג, כרוב סגול, פלפל, כוסברה, לימון, שמן זית, צ'ילי, אבן יוגורט, בלסמי, 68 שקלים). פיסות הדג הבינוניות קיבלו קראנץ' צבעוני ונגיס, לא מעט חמצמצות מהלימון ומאבן היגורט, מרירות טובה של שמן זית, עומק-בלסמי וקיק ירוק - והכול ביחד התאגד לביסי ענק. זאת הייתה מנה אדירה, ובדיוק הקרייב ההוא שקורה לי הרבה פעמים כשאני מקבל צלחת ענקית של דג נא, ומת להעיף את המזלג ולנגב הכול בפיתה.
תפריט הפיתות של שלמור והשוקרייה שלו יודע לעשות גם סטייק אנד אגז עם הרבה עשבים ירוקים, מוסר ים עם טחינה, את אותו "המבורגר משוגע" עם חצילים ופיסטוק (וגם גבינה כמובן), וגירסת מטיאס כבוש עם שמנת חמוצה. חלק מהפיתות האלה נולדו כשהכול שתק מסביב, אחרות ידעו לצעוק את דרכן החוצה בלי כל קשר.
מלבד זה, ממשיכה מסעדת השוק לעשות את שלה, בלי בלגן וואנבי ובלי כפיים שלא רוצות למחוא כפיים. יש כאן בראנץ' שישי חזק עם צלוחיות קטנות וקערות גדולות, קרנבל רביעי של טאפסים עם הרבה שימושים חדשים לבריוש ועוד יותר מזה לסנגריה, ובעיקר חדוות יצירה גדולה, שלא נעצרת במילים, אלא ממשיכה היישר לצלחת. אתם רק צריכים להאט קצת, לא לפספס את השלט, ולקחת ימינה.
"שוקרייה", דרך רמתיים 18, הוד השרון