אם אני מבין נכון את הבידול העסקי ואת מבנה האישיות, הלייבררי בר בחר באופן מודע ומכוון לא להיאבק ולא להתחרות על נכנסי מלון נורמן בתל אביב. ויתר על צעקות ומערכת כריזה, ובמקום זה החליט פשוט לעמוד על שלו ולהכריז את עצמו בשקט. בעיר שלא סובלת ממחסור בביטחון עצמי, בלשון המעטה, מדובר בבשורה מטלטלת.
מבחינתו, מי שמטפס במעלית לדיינינגס ומי שלוקח שמאלה לאלנה איננו מבצע מעשה בגידה דרמטי. למעלה והצידה, הוא מבין, מתרחשות סצינות אוכל ראויות שהן חלק ממעטפת ראויה גדולה יותר, פנים-מלונאית. שם ושם, הכול נשאר במשפחה, ואפשר לפרגן. אחר כך, כאן בדיוק, ממילא כולם יגיעו כדי לסגור את הערב, או להתחיל אחד מחדש.
חורף, עם ד"ש מהאביב. תבשיל שעועית בלייבררי
הספריה הציבורית הזאת היא סוד פומבי מאוד מאז שנפתחה לצד מסעדת הדגל של המלון. זה בר לואו-קי, אבל מאוד לא ספיק-איזי. למעשה, אם תדחקו אותו לפינה, אני מעריך שהוא ינסה לברוח מכל ההגדרות האלה, ופשוט לעשות את שלו.
ושלו זה די והותר, ועוד קצת. נעים פה מאוד, בוגר אבל לא מבוגר. יש מספיק פינות לתפוס ולשבת והבר עצמו - בניגוד למה שאפשר היה לדמיין - תופס חלק קטן מאוד מהחדר. זה שולח אותך למועדונים סגורים בלונדון ולקלאסיקות חברים בלבד בניו יורק, אבל גם כאן זאת רק תדמית ורק השלכה שלך על החלל. בפועל, ברוכים הבאים ואל תעשו עניין. בואו איך שתבואו, וכולנו נסתדר עם זה.
הפער הזה שבין תפיסה ובין מציאות בפועל זולג במהירות גם לאינטראקציה עם הצוות של דין בלר, שמספק שירות-על מא' ועד ת', הרבה יותר חם מהמקומות הכי חמים עכשיו בעיר, מקצועי יותר מהמקצוענים שבהם, וידידותי בפער מהספוטים השכונתיים האלה שהם הכול חוץ ממערכת יחסים ידידותית.
הם מתווכים ומסבירים, מנחים וחוצצים, וגם אחראים לתצוגת עירבוב ובירמון נפלאה, על התפר המסוים מאוד שבין בואו נראה לכם מה אנחנו יודעים לעשות, בלי לדבר מילה על מה שאנחנו יודעים לעשות. גם כאן, גם בנושא הספציפי מאוד הזה, אתה מרגיש מרופרש לחלוטין מכל מה שעברת בשנים האחרונות בסביבה. המשקאות נמזגים, חלקם כלקאסיקה וחלקם כטייק-מודרני, ובשום שלב של הערב אתה לא מרגיש נחפר ונכבש על ידי שואו-אוף ושטויות אחרות. לכאן באים לשתות כמו בני אדם ולא כמו ניצבים במופע. מה ששותים, מצטיין.
וזה ממשיך גם לתפריט. פעם היה ללייבררי משהו משלו, יוניק, אבל ההיגיון של השנים האחרונות הנחה להתרכז ולהתחדד, ולכן אוכלים כאן את האוכל של דניאל צור ועומר שדמי, שהוא גם האוכל של האלנה. נדמה לי שיש פשרות קשות יותר בחיים האלה.
הם עשו סיבוב כלל-עולמי וחזרו לקדנציה מרשימה ומתמשכת במלון, אבל לא התנתקו ולו לרגע משדות עמק יזרעאל. באמצע של לב תל אביב, במלון שהוא בועה, בתוך בר שהוא בועה בתוך בועה, מוגש אוכל מחובר, מקורקע, מקומי לחלוטין ואפילו מרגש, אם אתה אדם שמתרגש מדברים שכאלה. אם לא, לך תקרא דברים אחרים בערוצים אחרים, עם פחות רגש. כאן, הצלחות עושות לך טוב.
זה מתחיל עם "קטנות" (למעשה גדולות, המנות כאן נועדו להשביע רעבים, לא ההיפך, כמקובל, 32-98 שקלים) שלבדן יכולות להרכיב ארוחה של ממש, עם סלקים ולפתות בחמאה חומה, ריקוטה טרייה עם בריוש וחלת דבש, גבעה גבוהה של סלט קולורבי מלא ירוקים וצנוברים וגבינה וגם תבשיל שובב של שעועית בורלוטי עם תטבילה וסלסה ורדה. חורף, עם ד"ש מהאביב.
עם אלה, יש ראשונות מצטיינות בזכות עצמן (פטה כבד, פיצטה עם גבינת טלג'יו וכרוב שחור), בריוש סרטנים, רוסטביף וסלט קיסר), מנות ביניים (86-130 שקלים) שמשכילות להציע גם גדלי-חצי מפתים של פיצ'י קצ'יו א פפה, ריזוטו פטריות, טורטליני חוביזה ופסטת אורקיטה עם מיטבולס, ועיקריות - שהרי לא אכלת מספיק עדיין - כמו בטן חזיר עם שפצלה, לחי עגל עם יין אדום וקרם שורשים, המבורגר ונתחים לפי משקל, דגים ושיפוד תמנון עם שומן כבש ותפוחי אדמה, יוגורט וצהלות שמחה כבושות במפית.
ההיצע ענקי באפשרויותיו, ומסרב להכשיל אותך או להתפשר יחד איתך. הפשרה היחידה, אם כבר, היא פשרת הבחירה שמוותרת על חמש אופציות אחרות (ועוד מנות מיוחדות שהבליחו מחוץ לתפריט), וגם היא תסתדר מעצמה, בפעם הבאה.
הלייבררי התייצב כבר לפני שנים כאופציית יודעי-דבר עירונית, ולא טרח - מבחינתו בצדק - למזוג את עצמו הלאה באופן אקטיבי יותר. התוצאה היא אנומליה של מקום שכולם מכירים, ורובם בכלל לא מכירים.
הקהל שנמצא פה, בין תפריט מלחמה לימי מלחמה למלחמה הבאה עלינו לרעה, מסתדר מצוין עם הפוזיציה הזאת. אפשר לאתר כאן פגישות חשובות ושיחות מעניינות, להציץ מעבר לכתף, לפזול ולקרוץ ולפלרטט את חייך.
אפשר הכול, והכול טוב. אפשר גם בלי כל זה, ועדיין עם הכול. ביד קוקטייל שלא ינחת על פיסת הבר שלך פחות מבול, ולידו צלחות מהטובות שיש כאן, בוודאי כאוכל ברים. את הבועה הזאת, ברגע הזה, שום דבר לא יחדור.
לייבררי בר, מלון נורמן, נחמני 23-25, תל אביב, 03-5435555