הגג של מלון נורמן עוטף את מסעדת דיינינגס מצפון וממערב עם מספיק נקודות מבט לעיר ולים. תיאורטית לפחות, שהרי אלה תמיד כיווני העיניים ורוחות השמיים המבוקשות. בפועל, המרפסת הגדולה נישאת לגובה של קומות ספורות בלבד, ולכן היא נטועה עמוק בפסיפס האורבני, וחסומה באינספור מגדלים, מנופים ואתרי בנייה שמשלבים התחלות של מגדלים והתחלות של מנופים.
גם החסימה הזאת תיאורטית בלבד. אינך יכול לצאת החוצה בלי להיסחף דקות ארוכות בנוף המצוין הזה, ואין סיכוי שתרגיש פה חסום. המלון פועם בלב הפועם ביותר של תל אביב, ונדמה לי שגם אם היו מאפשרים לו, הוא לא היה רוצה להתרומם עוד מעליה. ככה, נראה, הוא מנותק ומחובר בו-זמנית. אם חושבים על זה קצת, אין מצב צבירה ישראלי מצוין מזה.
היד שמנענעת את האצה. דיינינגס
דייניניגס מכירה היטב את התוויות הללו. היא הגיעה לכאן לפני יותר מעשור ובחרה להתייצב, ולמצב, גבוה ויוקרתי, ולכן גם רחוק ויקר. היא סיפקה חווית חו"ל בימים שבהם חוויה כזאת הייתה נחשקת ומבוקשת, אבל השנים שחלפו מאז צילקו אותה וסירסו גם את החוויה.
הקורונה, והמלחמה, סימנו קווי שבר של ממש במציאות שעליה היא בנתה את האוכל שלה, והקאמבק האחרון שלה, לפני שבועות ספורים, התווה כבר דרך חדשה, ולכל הפחות כוונות מחודשות לגבי מערכת היחסים הזאת - של מסעדה בתוך העיר שבה היא יושבת.
עכשיו, הדיבור שוב הולך על מחירים, אבל השיחה מתחילה מהצד ההפוך של הסקאלה. רוצים להצעיר ולהקליל, להנגיש ולשחרר - את העניבה בטוח, גם את היד האוחזת בחשש בארנק, אבל בשום פנים ואופן לא את המעטפת הגלובלית, ואת הסטנדרט שאליו התחייבה כשנחתה כאן.
זה ריקוד עדין מאוד ובשיאו מתרוממים לאוויר הרבה כדורים. נדמה לי שכולם נאספים בסופו של ערב בשלום.
התפריט הוא המנוע של כל הרצונות הללו. הוא יוצא מתוך מעטפת אולטרה-מקצוענית של מטבח ושירות, בר וקונדיטוריה, אבל יודע שהאוכל הוא זה שיקבע בסופו של דבר מה יהיה פה.
ומה שיש פה זאת חגיגה של עשייה, שמונה חלקים שכולם, למעשה, אחד. טיגונים ודגים נאים, סלטים ומנות חמות ושיפודים. כל אחד ואחד מהם נפרד, וכולם יחד פורשים רשת של אפשרויות. תרצה לשתות משהו ולאכול ליד קליל ושובב? הקוקטיילים נהדרים, והקטנות גדולות הן. תרצה סושי וגילגולים? סביר שהאופציה הכי טובה פה מתחילה בניגירי ובהנד-רול. רוצה ארוחה כהלכתה? ברוך הבא לעולמות הקוד השחור.
זה דינמי ומודולרי, נענה לחשקים וליברלי מאוד ביחס שלו לערב שלך. באופי, זה כבר יותר בר ממסעדה, וטוב שכך.
השיפודים (20-70 שקלים) ננעצים בשרימפס קריסטל ובסקלופ, עושים חזה עוף ופטריות שיטאקה, אספרגוס ואבוקדו ובקר, נטבלים ברטבים (מיסו-קאצו, סלסת עגבניות, טרטר, "אוסקה סטייל") עזי טעם אבל לא צעקניים וכן מפגינים יכולות קראנץ' עילאיות, ובאופן נפלא גם נטולות שמנוניות.
איתן, גירסת DIY שוברת שגרה של קריספי רייס, בפורמט דיסקיות קטנות ושמנמנות, עם טרטר טונה, ילוטייל או אבוקדו (56-98 שקלים), קרפצ'יו בקר שנחתך קרוב יותר לעולמות הרוסטביף ובאן בורגר (46 שקלים) קטנטן עם גלייז תמרים וטריאקי ורוטב שומשום חריף. יש גם כנפיים "בסגנון נאגויה", פטריות טמפורה מצוינות וסלט אטריות סובה, אבל נדמה שהכול מתכנס בסופו של דבר לסושי.
ובצדק. שבעה רולים מובנים (56-156) הולכים מהירק לכבד האווז, עם עצירות חובה בתחנות טונה, סלמון, שרימפס וילוטייל, וניצוץ של סרטן רך שריון עם ויניגרט יוזו. האורז נפלא, בוודאות אחד מהטובים פה, ומהסוג שגורם לך להבין לא רק כמה הוא חשוב, אלא גם מה אתה אוכל בארץ הזאת בשגרה.
האומנות, וידי האומנות, יוציאו גם הנד-רול מדהים, וישמחו להוכיח שוב, אם במקרה תהית, שהסטנדרט נשמר, ושאין שום ניגוד בין הוויב ורוח המקום ובין הכבוד שמפיק המטבח שלו מעבודה וול-דאן. למעשה, לא רק שאין סתירה, זה בדיוק מה שמחבר הכול ביחד.
דיינינגס לא ניצלה את הסוייץ' הזה כדי להוריד את עצמה אל העם. ממש לא. היא עדיין יוקרתית ועדיין יקרה, אבל בזמנים שבהם שום דבר פה כמעט לא באמת יוקרתי, והכול פה לגמרי יקר, פתאום הגג שלה מוצא את עצמו במקום טוב באמצע.
כשהתהליך הזה נפגש עם מערכת שעניינה הצטיינות, הגיוני לגמרי לשבת כאן, בוודאי בהתחשב בתמורה. מתעסקים כאן עם השקע הנכון שבו האורז צריך לפגוש את הדג ואת האצבעות, לעזאזל, ועם הכלי הנכון שבו אתה תיהנה לגרוף את טיפות הרוטב האחרונות. זה לא סתם איזה "ממליצים לך לאכול הכול עם הכף" מביך, אלא ממש מסעדנות שבאה בעדך, כמה מרענן.
על גגה של תל אביב יש מקלט חו"לי. זה מנותק, וזה מחובר. הכי טוב ככה.
דיינינגס, מלון נורמן, נחמני 23-25, תל אביב, 03-5444444