Flipper's, דוכן הפנקייקים המיתולוגי של רובע שיבויה בטוקיו, נפתח בשנת 2016 - נצח במונחי ישראל, עניין של דקות ספורות אחורה בזמן אם מכניסים לתוך המשוואה פרופורציות יפניות.
בשיאו, הוא העמיד במקומם המוני אנשים רעבים באזור שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא דריכה במקום. 500 מטרים בלבד ממעבר החצייה המפורסם בעולם, כאן אף אחד לא חצה, וכולם עמדו.
זה לקח זמן, וגם כשהדוכן התפתח והתרשת, הכללים הנוקשים נשמרו, והוגמשו רק בשוליהם. 60 פנקייקים ביום ולא יותר, עשרים דקות הכנה לכל פנקייק, ללא שמירת מקומות ועם בקשה, כמעט תחינה, להרבה סבלנות.
במובן מסוים, אפשר לראות בתופעה הזאת את ההוויה היפנית כולה - בועה קהילתית בתוך בועה שכונתית בתוך בועה עירונית, שכל-כולה בועיות אווריריות של בלילה המטפסת לגבהים עולמיים על כתפי מנה אחת בלבד. כניסוח, לקרוא לזה פרפקציוניזם יהיה רחוק מאוד מפרפקט. כתופעה, לא הייתה מושלמת ממנה.
לכל דבר יש הזמן שלו, נוהגים להגיד בשיבויה. כל דבר בעתו, נוהגים להגיד כאן, בפלורנטין.
התשובה. פנקייק פיסטוק בקוקו זן
דודי אפריאט מספר על חלום להרים גינת זן יפנית בשכונה שגם הכי צריכה כזאת, וגם לעולם-לעולם לא באמת תגיד שזה מה שהיא מחפשת. זה בסדר, בשלב הזה של חייו - אחרי לה טיגרה ואחרי קוקו נקו - הוא כבר לא צריך לשמוע מה אנשים אומרים שהם רוצים, אלא פשוט להמשיך לתת להם את זה.
והוא נתן. קוקו זן היא האחות הצעירה (מאוד, נפתחת באופן רשמי היום) של מזללת הראמן והפנקייקים שביעבעה את השכונה כולה בחורף שעבר, וזו שמשלימה את המשפחה באופן הוליסטי. ההרמוניה הזאת נדירה, והקשר הזה חריג, ולכן היה ברור שעם קצת מזל וקצת אורך רוח החלל הצמוד יתפנה והכול יתחבר יחד. מזל, ידוע לכולם, הוא אלמנט בלתי ניתן לשליטה. פה, מתייחסים אליו כאל חבר, ולכן זה פחות מפתיע כשהוא דופק בדלת השכנה.
גינת זן קמה ונהייתה. הקרקע חצצית לבנה שמעלה שאלות על לוגיסטיקה ואתגרי ניקיון וצעידת מלצרים ("לא היו לנו מספיק קרבות בעולם האוכל הישראלי", מתלוצצים כאן, "אז החלטנו לעבוד גם עם מגרפות"), הקירות בהירים, הצמחייה הירוקה נהדרת ועוד תהיה נהדרת הרבה יותר, כשהיא אכן תטפס ותתפשט, ואת כל היתר הקפידו לשבץ בחוכמה ובשובבות עיצובית.
זה אומר כניסה דרך שער טורי אדום ובוהק וגשרון הולכי רגל מעל פכפוך מים שבהם שוחים דגי קאוויי, ומתחת לכדורי קוקדמה משתלשלים מהתקרה, כברכה. זה אומר גם טראריומים על כל שולחן, ובהם סביבה אקלימית טבעית ומיניאטורית, וגם פאלודריום אחד גדול ודומיננטי, אקווריום כרוחב שליש קיר, שהוא לבדו מיגנוט עיניים בזמן שממתינים לאוכל. וזה אומר גם מקדש אמה מסורתי ומוקטן, שעליו אפשר לתלות משאלות שכתבת על לוחית עץ (4 שקלים למחווה, כתרומה לעמותת שמחה לילד).
את כל אלה עוטפת מוזיקה מיוחדת וייעודית, כהרגלו בקודש של אפריאט, שמתובלת במילותיה של מיסאטו המעצבת, בבואה להסביר ביפנית מה זה כל הזן הזה, ומה עושים איתו כישראלים.
התשובה, אם לא היה ברור עד עכשיו, היא פנקייק.
כי קוקו זן היא לא רק התפרצות יצירתית ובוודאי לא שגרירות יפן האלטרנטיבית בארץ הקודש. אין לה כוונות לחנך ולהטיף ולהסגביר דברים, אלא לבוא ולהאכיל. השותפים שלה - אפריאט עצמו, ירון סגל, אמיר בן שטרית - יודעים את זה, כמובן. הם פשוט יודעים שביחד, אוכל וסיפור, יהיה לנו יותר טעים.
המטבח של מיהוקו סאן מוציא מתוכו זיקוקים. התפריט קטן, אבל כל שורה בו נכתבה על ידי אבות המזון של המזרח הרחוק, או לכל הפחות ילדי הטיקטוק שלהם. זה חזק וזה קולני, אבל לא בשביל לעשות רעש. זה אנרגטי ועוצמתי, אבל לא רק בשביל שישמעו. כאן, יש דפיקות רעב בבטן ואז דפיקות טעם בפה ואז דפיקות לב כשכל הגוף שמח. ברור שהקירות ירעדו.
הפנקייק ראשונים, נו מה. מנה שנהגתה כדי ללוות את קערות הראמן המעולות של קוקו נקו נחשפה כבר בימים הראשונים כלהיט שזקוק למקום משלו, ועכשיו הוא מקבל אותו סוף סוף.
יש מלוחים (64 שקלים) שעל כולם ביצה עלומה כתומה ונוזלית ורוטב הולנדייז-סאקה אדיר, והם נפרדים בתוספותיהם (סלמון מעושן עם בצל מטוגן ושמיר, אבוקדו וטוגארשי עם פטריות צלויות, או בייקון ובצל ירוק), ויש מתוקים (עם שוקולד חלב, תותים וקצפת ושבבי מרנג, עם שוקולד לבן ומאצ'ה, עם קרם אוסקה, דובדבני אמרנה ופיסטוק, ושניים חדשים, עם קרמל, בננות, קצפת ופקאן ועם יוגורט, גרנולה, פירות, רוטב לימון גאוני וצ'יפס שיסו גאוני עוד יותר, 54 שקלים).
כך או כך, וברור לכולנו שיהיה כאן גם כך וגם קח אני לא יכול לאכול יותר, מדובר עדיין בפנקייק ההוא, המקורי, הפלאפי והאולטימטיבי. שניים במנה הם ארוחה, וכל האוויר העדין הכלוא בתוכם נושב החוצה עם נעיצת מזלגות וסכינים. התוספות מבינות את תפקידן ומשחיתות עוד יותר עבריינות קלורית מובנית, והכול ביחד הוא חגיגה. חגיגה יפנית, וחגיגה עברית. חגיגת ילדים, וחגיגת מבוגרים שנזכרו פתאום כמה כיף היה בילדות, ושעדיין אין קץ לה.
חוץ מפנקייק, מככבים כאן גם כריכי סאנדו (39-58 שקלים) עם סלט ביצים כמובן, בגירסת טורי קאטצו פריכה ושחומה, עם "ואגיו ויגן" שנמצא כהעתק הקרוב ביותר למקור הבקר מפורסם מיפן, ועם טופו-קארי. יש גם במתוק, עם קרם תותים ורדרד, כי ברור שיהיה כאן קרם תותים ורדרד. אנחנו ביפן, לא?
ובגלל שכן, תפריט המשקאות מוזג אותנו לשם. "אייס גומא" (28 שקלים) עושה לשומשום שחור בניית ציפורניים ואופי לכדי דרינק מרענן במתוק-מריר, אייס מאצ'ה זה כבר מאסט וחליטת באנצ'ה, יוזו, אפרסק לבן ו-וניל מצליחה להפתיע עם לגימה חו"לית, נטולת דרכונים.
לאלה מצטרפים ספל ג'לי קפה (קוביות קפאיניות אמיתיות וחזקות בתוך קצף עדין מתקתק) שממנף ויראליות רשתית בביצוע בול, כוסות שמשלבות קציפת שקדים ושומשום קלוי וגם "שוקו מיהוקו" קר או חם אגדה שהתחילה כפינוק לאנשי הצוות והתגלגלה כפינוק לכולנו. גם לנו מגיע, לא?
קוקו זן לא טרנדולוגית ובטח לא טרמפיסטית. בדיוק ההיפך, ושהשאר ידהרו על האדים שלה. הסטטוס הזה לא עובר בירושה ולא נשאר במשפחה. עולם האוכל הישראלי איננו מלוכני, הרי, וכל בוקר הרי מוכתר כאן שליט חדש, אז עדיף מלכתחילה לברור כותרות, ולחשוף מה נכון ומה אמת. זה הדבר האמיתי.
כשעובדים חודשים ארוכים על מקום, כשמתעקשים על עובדים טובים גם כשהשוק צחיח, כשמסתכלים על צלחות יוצאות מהמטבח ומבקשים לתקן דבר שרק עייניים בודדות יראו, כשמקליטים טקסט בעל משמעות ועומק רק כדי שירחף באוויר, נוצרת השקעה עם מומנטום ואנרגיה פנימית שיזינו את המעגל תוך כדי סיבוב, ותוך כדי סיחרור, והמראה.
היום, אני מהמר, הדלתות ייפתחו אבל ההתנפלות תיחסם, תימדד, תנותב במתינות ובביט הנכון. לא בשביל איזשהו תור מלאכותי ודבילי, אלא בשביל שמי שנכנס יקבל מה שמגיע לו, כמו שמגיע לו, וכמו שהחולמים דמיינו את המגיע הזה. זה הקצב הנכון, והרי ידוע שכל דבר בעתו. גם בשיבויה וגם בפלורנטין.
קוקו זן, פלורנטין 5, תל אביב