הכיסאות הכי טובים של "קוקו נקו" מציעים פנורמה רחבה מאוד, ומפורטת למדי, של פלורנטין. הם מוקמו בחוכמה מתחת לדלפק עץ קטן, צמודים לחלון הראווה הרחב שבכניסה למזללה היפנית, כך שאתה מוצא את עצמך - אם התמזל מזלך, כמובן - בוהה ממושכות בפלאי הסביבה, ונהנה פעמיים מהאדים שמטפסים מקערת הראמן שמתחתיך. פעם אחת בארומה, פעם שנייה בטשטוש הוויזואלי הנחוץ כדי להפוך את הדבר הזה לסמטה יפנית.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
בין לבין, אתה חווה בפעם המי יודע כמה את קלישאות השכונה המתגשמות אחת לאחת מול עיניך. אין כאן אכזבות, הכול מתקתק. כלבי ענק, אופני ענק שחוסמים מדרכות קטנטנות, אנשים שנעים במרחב כאילו אין מרחב ואינספור גירסאות של שוכר הדירה הפלורנטינאי, רובן המוחץ עם קומבינציה כלשהי של כפכפים וגרביים, ויכולת מפליאה ממש *לא* לראות את התור, ולנסות לדלג עליו בדרך פנימה.
אה, התור. בואו נדבר עליו באמת.
צלילת חורף. קוקו נקו
התואר השני שעשיתי במדעי הנדסת הקהל העירוני יכול להסביר הרבה מאוד תופעות מתפתלות, אבל מתקשה מאוד לפענח מה קורה פה. זה לא ויראלי, כי זה התחיל ממש מהשנייה הראשונה. זה גם לא שיווקי ויח"צני פרופר, כי האפקט הזה מתרחש רק בימים האחרונים. זה אמיתי, ככל שתור יכול להיות אמיתי בתל אביב. אמיתי, אבל הגיוני.
המקום עצמו קטן ומעט צפוף, עד כדי שני מרפקים יותר מדי שננעצו בצלעות שלי על ידי לקוחות שהתיישבו והורידו מעיל, ואז על ידי אותם לקוחות שהתרוממו ולבשו את המעיל הזה בחזרה. בחוץ, מנצלים את החורף היבש הזה, מחכות עוד אופציות הושבה על המדרכה, כך שהתור לא נולד ולא מתפתח בשל היעדר נדל"ן.
התפריט, מצדו, מצומצם ומהודק, לא מותיר כמעט ברירות ולא מעכב יותר מדי את השהייה (כולל הפנקייקים המדוברים, שעוד נגיע עליהם. הם דורשים זמן הכנה, אבל מתוזמנים היטב, מבעוד מועד, על ידי הצוות). ואם כבר צוות, אז הוא מתוקתק ומתקתק, יעיל ואדיב וחריג ברמתו. בעצם, למה בלשון זכר? כולן נשים, ומן הסתם זה חלק מהסיפור ומהמחמאות.
אז למה תור, בעצם?
הסיפור פה, ככל שאני יכול לנתח מהצד, הוא הישראלים. מפתיע, אני יודע. אותם ישראלים שעומדים בתור הם גם אלה ששוכחים את התור הזה בשנייה שנכנסו, מנהלים שיחות נפש מופלאות הרבה אחרי המנה האחרונה, והחשבון, מדלגים בנון-שאלאנט על רמיזות נשות הצוות (כן, מי היה מאמין ששאלת "אתם מצפים לעוד משהו?" לא תעבוד פה) ובאופן כללי מתייחסים לקונפסט המזללה-איזאקיה כאל פולקלור אסייתי ותו לא.
מחר, מקסימום מחרתיים, הם יבואו שוב ויעמדו בתור שוב ויעכבו את השרשרת הזאת שוב, אבל עכשיו? עכשיו התנחלות. אפילו לפטופים נפתחים פה, נשבע.
ובכל זאת, נקודת אור, שהרי צריך גם לעסוק במה שטוב פה, ובהרבה הטוב הזה - התור הזה, לעתים נורמטיבי, בשבתות מתפתל אחורה בהגזמה, היה מפיל הרבה מאוד בתי עסק עם פתיחתם. ראינו את זה קורה, כי הוויראליות המקווה היא גם זו שמקריסה בסופו של דבר. פה, ההיפך. הצוות, כבר אמרנו, אבל גם המטבח ובעלי הבית. זה פלא מסעדני מקומי, לא פחות.
המסעדנות הזאת, והפלא הזה שלה, הם דודי אפריאט, מבעלי פיצה "לה טיגרה" הסמוכה (והמעולה בדרכה), שחבר כעת למיסאטו בכר ומקיים איתה ועם שותפיו מדיניות Hands-On גם נחוצה, וגם יעילה להפליא. על הרחוב, על המדרגות, בצעקות Irasshaimase עם כל כניסה של לקוח, וגם בחלק החשוב ביותר - המטבח.
הוא פעיל בעולם הייבוא של מוצרי המזון מיפן ומבקר תמידי במדינת האיים הזאת, והיא נולדה וחיה שם עד שהגיעה ארצה לפני 12 שנים, בעקבות נישואיה. גיץ של יזמות ישראלית, זיקוק של מקצוענות יפנית. ביחד, אש.
יש כאן שני פתיחים בדמות פטריות שיטאקה מוחמצות (16 שקלים) וסלט קליל (24 שקלים), שלוש גירסאות גיוזה (עוף, בקר וצמחונית, 34-36 שקלים לשלישייה) ושלושה ראמנים (צמחוני על בסיס טופו, פרגית וחזיר, עם אפשרויות לתיעדוף חריפות, 68-72 שקלים), מנת אטריות סובה, פנקייק גבוה עם שלוש אופציות לרוטב ותוספות (48-52 שקלים), בירה יפנית, סאקה וזהו.
המחשבה היא, כמובן, להתמקד ולהתמחות, לעשות לבד ולהוציא רק מה שמתרחש במעמקי המטבח. כולם מדקלמים את זה כל הזמן. פה מקיימים.
זה אומר, למשל, בצק גיוזה אדיר, שכמוהו שכחנו שאפשר לקבל, עם מילוי עמוק-טעם ומעטפת פוטוגנית שמצדה האחד רכה וכמעט שקופה, ומצדה השני שחומה, תחרתית, זולגת החוצה מעבר לצלחת. גיוזת הבקר, אגב, מגיעה עם דיפ קארי מצוין לכשעצמו, שמוכר מעולמות הקאטצו, וכעת מדרבן את אפריאט לזמום על השלב הבא בגיור. נחכה בסבלנות.
זה אומר גם צירים שמתבשלים 12 שעות ויותר בסירי לחץ, מותירים מהעצמות רק זכרונות עמוקים, תרתי משמע, ומובילים לשולחן קערות גדולות, אמיתיות, של מרק נחמה.
ככלל, הלכו פה על הווריאציות הכבדות פחות והשומניות פחות, ואיפשרו מעט יותר צלילות. זאת החלטה בול, שמאפשרת לך ממש לראות את תחתית המנה, בלי להתגלגל החוצה עם תהיות על בחירותיך בחיים. ארוחה שלמה, אבל ארוחה טובה.
כל השאר - אטריות סובה בעבודת יד, ביצה חצי רכה, במבו שוט, אצה פריכה, באק צ'וי, בצל ירוק - עומד בתו התקן המחמיר, והבשר עצמו אינו מאכזב, להיפך. נתחי פרגית או חזיר שממוקמים אסטרטגית על התפר העסיסי-מעושן, טעימים ורכים ומוכנים לשתף פעולה עם חבריהם לתבשיל.
בסופו של דבר, זה הדבר - כף שנכנסת פנימה ונמשית החוצה, עם צ'ופסטיקס שמסייעות לה, עיניים מחייכות, ודימוי עצמי שלא נבהל מרעשי Slurp, מטיפות סוררות, מצנצנות חריף שמחכות על השולחן. לא מפחד להיסחף, בקיצור.
וזה אומר גם פנקיקיים. למעשה, סופלה ביחס של יותר מביצה ליחידה, שמוביל להתרוממות שחקים ניכרת, אוורירית ומאוד מוכרת סושיאלית. צמד הפנקייקים מגיע עם קצפת ועם שוקולד חלב ותותים, שוקולד לבן ומאצ'ה או דובדבני אמרנה וקרם גבינת שמנת. הם לוקחים 12 דקות, לעתים רבע שעה, מטבחית, אבל תקופת ההמתנה הזאת שווה אותם, ומכיוון שאין סיכוי שתהיו פה בלי להזמין מנה, נעצור בזה.
אפריאט מספר על ימי השיפוץ וההקמה הראשונים, ועל איך קורות העץ החשופות נחתו ברחוב, צוירו וקושטו על ידי בכר ונתלו אחת-אחת על החזית הגבוהה. המהלך הזה הוביל לסקרנות שכונתית טבעית, ולביעבוע הראשוני של התבשיל שהפך להיות קוקו נקו.
יכול להיות שהתור נולד ככה, באמת, ויכול להיות שזאת התרחשות שמזינה את עצמה, עם עוברי אורח שתוהים מה קורה פה ומחליטים להצטרף, ומטבח פתוח לחלוטין גם לרחוב, שמשכפל את השקיפות של אנשי הפיצה מהאחות לה טיגרה. זה אולי החורף בכלל, ועוד ממתין כאן הרי אתגר המרק בעיצומו של הקיץ הישראלי. כך או כך, זה לא באמת משנה, ודרך האדים, אפילו פלורנטין היא פתאום שמש עולה.
קוקו נקו, פלורנטין 5, תל אביב