יש פופ-אפ ויש פופ-אפ. יש פיצה ויש פיצה. יש אנשים ויש בני אדם. בימים שדורשים מאיתנו כל כך הרבה, ושלוקחים מאיתנו המון מהרגע שבו נפתחות העיניים ועד הרגעים שבהם הן מסרבות להיעצם, מוטב לא להסתפק בסתם פופ-אפ ובעוד פיצה. מוטב גם, בימים האלה בדיוק ובכל יום אחר למעשה, להתקרב לבני האדם.
זו לא הצעת הגשה, וגם לא המלצה ללייפסטייל. קטונתי מלספק כאלה. זה אוכל, אוכל ישראלי, במיטבו, ועם ערך מוסף שמעצים טעמים, מחדד התרגשויות, מרים.
פיצה, נכון. אבל איזו פיצה.
יש פיצה ויש פיצה. לה טיגרה ואולה
שלוש שנים וקצת בלב שכונת פלורנטין התל-אביבית הספיקו להפוך את לה טיגרה לאחת הפיצריות הטובות בעיר, ובארץ כולה (שנגיד את זה בלי מבוכה? גם מחוץ לגבולות נתב"ג אין לה במה להתבייש, פשוט כך). מטמטם את הדעת לחשוב כמה תעצומות ומשאבים הצריכו שלוש השנים הישראליות האלה מבית אוכל שכזה, ומטריף את הדעת לחשוב איפה הוא היה בלי כל המחסומים שהם החיים כאן.
במקום כל המחשבות האלה, דודי אפריאט וירון סגל פשוט ממשיכים. לא מתעלמים, אבל מדלגים. לא מזלזלים. עובדים.
הבשורה החדשה של לה טיגרה היא פופ-אפית במאפייניה, אבל יכולה להיות תרשים הבסיס ליומיום של כולנו כאן. שיתוף פעולה ופרגון, סיעור מוחין וחיבוקים. ביחד, ובשום פנים ואופן לא בנפרד. התחרות איננה מוסתרת מתחת לטאבון, חלילה. היא רק מקבלת את הפרופורציות הראויות לה.
וכך, מסורת איטלקית ואדמה דרוזית מצאו כחול-לבן - חניה, אבל גם דגל - והרימו יחד חודש (לאורך נובמבר, אבל פליז תנו לנו עוד קצת מזה) של חיבור פחמימתי טופ. נאפולי, עספיא, תל אביב. הפיצה של לה טיגרה והפיצה של אולה. אש.
אמין עלו ורעייתו אולה הרימו יחד את הסוד הגלוי ביותר של הכרמל, בדמות חצר ביתית-משפחתית שהיא בו-זמנית גם מוקד עלייה לרגל למכורי פיצה. הם מגדלים שם ומפתחים שם, מחברים ויוצרים תוך מחשבות על מזרח תיכון אחר, וים תיכון אותו דבר.
לפני כמה שבועות, הם הגיעו לארוחת פירגון פלורנטינאית "כי בימים האלה, ובכלל, הדבר הכי חשוב הוא החיבור בין האנשים ובין הישראלים". בצק ולהבות, צלחות וכוסות, והשיחה הקולחת הובילה לשיתוף הפעולה הזה, שמחבר בין הבצק של לה טיגרה והתוספות של אולה - סלמי שיוצא לראשונה מגבולות הפיצריה ופסטו בעבודת יד, סינטה משגעת וטירמיסו מאלף-מעלף. זה מה שקורה כשעובדים ביחד, ונהנים ביחד, כנראה.
התפריט המיוחד, שמוגש לצד הקולקציה המפורסמת של לה טיגרה (כרובית עם איולי צלפים, אני מדבר עלייך. וגם על ה"בטטה ברושטה" המיתולוגית), כולל מנת פתיחה אחת, שלוש פיצות וקינוח. על פניו, ארוחה מובנית ומקיפה, לפי הסדר. בפועל, חגיגה של שולחן גדול, או פינת בר עם זווית רחבה במיוחד, הזמנה לחיוך, שרק מתעצמת ומעלה הילוך בימים שני ושלישי, עם הגעתם של בני הזוג למטבח.
זה מתחיל עם סינטה עדינה בעישון קר (68 שקלים) של אמין עצמו, שמצטרפת לשמן זית מריר, פיסטוק חלבי ושמן פסטו ירוק מהחממה האורגנית של המסעדה, מנת פתיחה שהיא גם מנת סיום. ברוכים הבאים ולכו לשלום במקביל. כאן לא מתחילים בקטן. כאן מכריזים הגעה.
מזל שיש גם פיצה.
כמו בפופ-אפ הזכור מאוד עם יובל בן נריה - ופופ-אפ זכור, כידוע לכולנו כעת, זה כמעט אוקסימורון - הדברים לא עובדים בראש התבניתי שלנו, עד שהם עובדים כמובן, ומאותה נקודה הם לא יכולים אלא לעבוד. זה גם איך לא חשבו על זה קודם, וגם למה לא חשבו על זה קודם.
"פיצה סלאם" (86 שקלים) היא הראשונה לזהות. קלאסית בדברים שהיא בוחרת לשלב, אבל אובססיבית לרמת הדברים הללו. יש עליה רוטב עגבניות ומוצרלה, בזיליקום ופרמזן, וגם גילופי סלמי שמכין אמין, המתובל במספר בלתי ייאמן של תבלינים וצמחים, מעושן ונפרס, ויוצר יחד עם הבצק את תנועת עצימת העיניים ופתיחת השפתיים הרצויה. לא כל הפיצות יכולות, זאת כן.
פיצה מסאחן (86 שקלים) היא כבר אופרה אחרת, ואופרה לכל דבר. עוף מפורק, בצל קונפי, צנוברים, סומק ובצל ירוק הופכים את הבצק הנאפוליטני של לה טיגרה למעין פיתה או לאפה, ממנפים למקסימום יכולות ספיגה ומותחים לקצה את הבועות, ואת האנחות. היא לא עמוסה כמו המנה הדרוזית הנהדרת, כמובן, ומאזנת הרבה יותר בין מעלה ומטה, אבל וואוו איזה איזון זה, ואיזו יציאה.
"פיצה כרמל" (78 שקלים) מגיעה בדיוק בזמן, ומנחיתה לקרקע, תרתי משמע, את המשחקים. יש עליה מוצרלה ולאבנה מעספיא, עלי זעתר בר ממורדות ההר הירוק ופרמזן. זאת פיצת ליקוטים ופיצת שעשועים. קלאסיקה דרוזית ולהיט על-זמני, אל-מגזרי. להיט של מקהלה.
התפריט המשותף שומר קינוח כחותמת ליכולות, ולביצועים, כאילו מבהיר - אם מישהו זקוק משום מה להבהרה - שפיצה זה לא כל מה שיודעים כאן, ושם. החותמת הזאת היא "טירמיסו דרוזי" (עוגיות קעק עג'ויה ממולאות תמרים של אולה עם ריקוטה מתוקה מקמפניה, קקאו, זעתר בר ושמן זית) שמשטח את הארץ, ומשטח את העולם - מפיל גדרות, מעקם מחסומים, מפליג לדמיונות.
זאת פיצריה תל-אביבית, נכון. יש על הבר שלה בקבוקים מאמלפי ובמחסן מחכים לתורם חומרי גלם מארץ המגף כולה, אבל בסופו של דבר, ולמרות שזה יכול היה להיות כיף גדול עבור רובינו, היא כאן. קרובה יותר לעספיא מאשר לפארמה, ומחוברת יותר לכרמל מאשר לטוסקנה.
בסוף, עם בני אדם במקום אנשים, זה אפילו יותר טעים.
לה טיגרה מארחת את פיצה אולה, לאורך נובמבר, ידידיה פרנקל 9, תל אביב, 03-6325359