מסעדת סוף: אפשר ליהנות כאן מאוד, כל עוד לא מגיעים רעבים

הבסטה והתדר הם שני מוסדות תל אביביים ותיקים, מבוססים ומוערכים. הראשון מגיש כבר שנים בפאתי שוק הכרמל בלנד של אוכל מקומי, עם הטיה ערבית-שאמית בולטת ואלכוהול מוקפד. אנשי התדר - מקום המתנהל כבר, אתר מסיבות, תחנת רדיו רשתית ועוד - אמונים למעלה מעשור על עיצוב אווירה בהצלחה גורפת.

"סוף" החדשה נפתחה בסמטת הר סיני בחורף האחרון כפרויקט משותף של הבסטה והתדר. אי אפשר לטעות בכמויות היכולת והניסיון שממזוגות בחיבור הזה. להלכה, מפגש פסגה של הטוב מכל העולמות; מיזם שלא מופרך למתגו במונחי פאוור קאפל במושגים מקומיים. האם בכוחו ליצור סינרגיה לכדי שלם הגדול מסכום חלקיו או לפחות שווה להם? את זה יצאנו לבדוק בביקור הנוכחי שם.

אי אפשר להתחיל לכתוב על סוף בלי להתייחס למיקומו, בסמטת הר סיני, מול בית הכנסת הגדול של תל אביב. עד ספטמבר 2024 ובמשך עשור פעלה בחלל זה סנטה קתרינה של השף תומר אגאי, מהמסעדות האהובות על רבים ובהם גם כותב שורות אלו.

אי אפשר לטעות בסטייל הגורף של סוף. זה מקום שמצליח לשלב מדוגמות מוקפדת לפרטי הפרטים, עם נונשלאנט ברור. בחלל הפנימי יש בר ארוך, שולחנות וישיבה מול החלון. בחוץ, לצד הקשתות שמרפררות לאירופה ובית הכנסת שכרגע משתפץ, המון שולחנות.

כשעמדת הדי ג'יי מאויישת, פס-קול ים תיכוני - טורקי, יווני ועוד - עושה את העבודה היטב. זה המקום לציין שמי שווליום עז מאתגר ומטרגר אותו, יצטרך להתרגל בהדרגה או לוותר, כי המוזיקה כאן נותנת בראש, אבל גם מכתיבה את הקונספט: זו איננה מסעדה אלא בר אוכל ומשקאות עם נטייה מובהקת לבלקן/ יוון.

הצצה בתפריט מבהירה זאת במהירות. השתייה והאוכל שזורים בתוכו אלו באלו ללא הפרדה. המנות, רובן ככולן, קטנות עד בינוניות. לא באים לכאן לערב של ראשונות ולאחריהן עיקריות. באים כדי להזמין מיני דברים לשולחן, לצד משקה, לנשנש ולקשקש.

את המטבח מוביל עומרי לוי, איש בסטה מנוסה. כמצופה ממקום שעליו חתום אבירם כץ, מבעלי הבסטה, בתפריט השתייה יש הרבה טוב מכל הסוגים. כמו בבסטה, לא חסרים יינות יקרים אבל יש גם די הרבה אופציות נגישות, ותמחור היין סביר יחסית למקובל. כמו המטבח בסוף, גם לתפריט היין אוריינטציית בלקן בואכה יוון.

היינו שלושה ופתחנו שולחן עם סלט אבטיח ופאקוס (52 שקלים), ברוסקטה פסטרמה טלה (52 שקלים), טרטר חאלבי (82 שקלים) ולחם סאג' (28); לצד סלקט שפריץ (42) וכוס רוזה פרשטשטו פורטוגזי (42).

בסלט, לצד אבטיח ופאקוס, היו גם גבינת טולום מעושנת, בצל סגול כבוש ופלפל ירוק חריף. זו הייתה מנה קטנה וכייפית, שכל רכיביה קרנו איכות גלם ברורה וחיבורם נעשה ביד מיומנת.

האיכות עלתה עוד עם ברוסקטת פסטרמת הטלה: פרוסה גדולה, ארוכה ועבה, עם די הרבה פסטרמה שמנמנה ומצוינת ממש, עם סלסה ורדה ועלים ירוקים חמצמצים. זו מנת בר ואלכוהול, שמייצגת בהחלט את מיטב הסוגה, ובמינון נדיב וטוב.

בטרטר הבקר היו בורגול ושומר, ואת ייחודו סיפקו זרעי כוסברה שהפקיעו אותו לגמרי משגרת מנות טרטר הבקר המוכרות והמשעממות כל כך. גם לחם הסאג', עם לבאנה כבשים נהדרת וזיתים טובים ממש, סיפק את הסחורה.

סך חיבור מנות פתיחת השולחן לא כלל המון אוכל אבל הייתה בו איכות ברורה, מוקפדת מאוד. ניכרו חומרי גלם עם אפס פשרות וטאץ' מטבח שיודע היטב מה הוא עושה.

הסלקט, דרינק קליל מבוסס ליקר סלקט, בן דודו האיטלקי של אפרול שפריץ, נמזג בדייקנות ראויה לציון. הרוזה הפורטוגזי התנהג כצפוי ממנו, כמופת של פרי מאופק, יובש טוב ותמורה די מזהירה לכסף.

נשנשנו גם סגנאקי (38 שקלים) - ריבוע פילו ממולא פטה וזעתר טרי, עם דבש ושומושום, שלא סבל משמנוניות יתר, כמקובל במנות מהסוג הזה כאן. שמחנו גם לגלות שנותנת הטון העיקרית בו הייתה הפטה המלוחה, והדבש ששולב בו בעדינות ראויה היה בן לוויה נכון ולא שתלטני.

המשכנו לשתי מנות סופלקי: טלה (98 שקלים) ופרגית וליה (82 שקלים). שתיהן הגיעו על פיתה מהסאג' לצד צ'יפס, צזיקי ובצל. אחרי מה שהתגלה כיכולת מרשימה למדי לייצר איכות וסטייל גם במנות בסיסיות לכאורה, כעת פגשנו מופע חיוור למדי.

השיפודים, שבשניהם היו לכל היותר מאה גרם עוף או טלה, לא התרוממו. בשר הטלה קיבל ציון "עובר", לא יותר, והפרגית לא הייתה מוצלחת מסוגה. שניהם נצרבו זמן רב מדי ולא נהנו ממגע היד ומהתיבול המצטיין של המנות שקדמו להם. הן אמנם נארזו כעיקריות עם כל ערכת התוספות שנלוותה להם, אבל גם כמותית היו לא מספקות.

זה ללא ספק היה החלק המוצלח פחות בבילוי בסוף, ולהבדיל מרבות מהמנות שפגשנו עד אליו, גם סיפק מקדם תמורה הרבה פחות טובה לכסף.

נראה שאגף "גחלים ומחבתות", ממנו מגיעות המנות החמות הגדולות יותר, הוא כנראה החלק המגובש והמוצלח פחות של המקום. אלו לא רק שתי מנות הסופלקי המבאסות.

מנת "נתח משתנה" שנגמרה ביום שבו ביקרנו, כוללת מאה גרם בשר ב-120 שקלים, תמחור בעייתי בעיני. במנת "חתיכת דג" יש פילה לברק אחד על תבשיל חיטה, והוא מתומחר ב-125 שקלים. זהו אגף בתפריט שללא ספק זקוק לגיבוש ומיקוד כדי לעמוד ברף של שאר המנות וסך החוויה.

חלקנו קרמו שוקולד (52 שקלים) שוקולדי בהחלט ולא רע בכלל, שקיבל סיבוב מלבב למדי מנוכחות תבלינים "חמים" עם דגש על הל. המונה נעצר על 568 שקלים לפני שירות, שהיה טוב כוונות וחינני באופן שהצליח לחפות על מידה של רשלנות.

כיף ב"סוף". אווירה יודעים לייצר שם, ורוב הזמן גם אוכל. ברגעיו הטובים, והיו מספיק כאלו, מצליח המטבח לספק ערכים מוספים של איכות, הקפדה ובעיקר ייחוד בהשוואה לשגור ולמקובל במקבילי הז'אנר הגנריים.

כמו שהתרגלנו בברי היין/ אוכל המוכרים בתל אביב של הזמן הזה, ל"סוף" לא צריך להגיע באמת רעבים לארוחה במובן המקובל. זה יגרום לכם לצאת עם חשבון לא סביר.

אם באים לנשנש ומזמינים נכון - מנות קטנות יותר, לא אישיות, שמנשנשים לצד דרינק - אפשר בהחלט ליהנות מאוכל ושתייה ראויים וטובים מרמת הבסיס המקובלת במקומות מהסוג הזה, עם ערכי אווירה מוספים ברורים.

סוף איננו מקום חשוב. הוא כן מקום חמוד. אם לחזור לשאלה מראשיתה של רשימת הביקורת, לא בטוח שגילינו בסוף את המפץ סינרגי ביו הבסטה לתדר. השלם איננו גדול מסכום חלקיו. הוא סכום חלקיהם בדיוק וזה, כשלעצמו - למרות ההסתייגויות - לא רע כלל ועיקר.

• לחם סאג' - 28 שקלים
• סלט אבטיח ופאקוס - 52 שקלים
• ברוסקטה פסטרמה טלה - 52 שקלים
• טרטר חאלבי - 82 שקלים
• סגנאקי - 38 שקלים
• סופלקי פרגית וליה - 82 שקלים
• סופלקי טלה - 98 שקלים
• קרמו שוקולד - 52 שקלים
• סלקט שפריץ - 42 שקלים
• כוס רוזה - 42 שקלים
• סך הכול: 568 שקלים

סוף - הר סיני 2-6, תל אביב