אייל שני כאן, אייל שני שם; אייל שני מורח בידו חומוס מעבר לים. הוא בכל מקום אבל רשימות הביקורת שלי על מפעלותיו בישראל בשנים האחרונות הסתיימו בעיקר בשורות תחתונות שליליות.
כישרון ויכולות יש שם, ברור, רק שמזה קיבלנו פעם, מזמן, כששני התרכז במסעדה אחת ועבד בעצמו במקומות שהוביל. מאז שהיה לקונצרן, למי שפותח מסעדות כמו שאילון מאסק מנפק ילדים, הקסם תם. היצרנות תפסה את מקום היצירתיות, אותו שטיק ואותו טריק משוחזרים ומשוכפלים לרוב, והוייב המגניב במלעיל במקומותיו מיצה לטעמי את עצמו כבר מזמן.
אבל יש גם יוצאים מן הכלל. כששני ושותפו שחר סגל נתנו יד חופשית באחת ממסעדותיהם לאיש מקצוע רציני הכל נראה אחרת לגמרי. זה קרה בבית רומנו, שם מספק פאשה צ'קין אוכל ראוי ולמעלה מכך. במילים אחרות: כשהם רוצים, הם יכולים.
המקום
צפון אברקסס היה מהראשונים להיפתח בקונגלומרט המקומי של שני. בהתחלה הושקעו במקום תשומת לב והתכוונות והיה שם טוב. בהדרגה, פחות ופחות. לאחר ביקורי האחרון שם, שסוקר במדור זה ב-2013 (לינק) החלטתי שדי, אני לכאן לא אחזור.
עמדתי במילתי מאז. לא רק שלא חזרתי כמבקר, לא חזרתי גם כסועד או בליין. לא מזמן החלטתי לבקר בצפון אברקסס, בתקווה שבכל זאת זמן חלף וטוב שם יותר עכשיו. הגעתי לתת צ'אנס.
הזמנו מקום לפנות ערב בצפון אברקסס בעוד ערב קיץ מהביל. הפקקים בדרך ובעיקר בתוך תל אביב לא נראו מעולם מבאסים כל כך, אבל בצפון אברקסס אלו שעות רגועות יחסית, לפני המהומה הגדולה של שעות הערב המאוחרות יותר.
מבלי להתכוון לכך הגענו בזמן ההפי האוור, במסגרתו יש 20% הנחה על כל התפריט בין 17:30 ל-19:30. מלצר חביב הניח בפנינו את התפריט המודפס על דף עם הגרפיקה המוכרת של מקומות הקבוצה, בשחור, כחול ואדום.
על השולחן, איך לא, חיכתה עגבנייה. לפחות אחת ולא חופן השרי המוגזם והלא ברור שבו פגשנו בפעם האחרונה. על שולחן השירות שלצדנו צרור ירקות. זה שחוק לגמרי אבל הוגן לציין שלפחות ברמת נותני השירות שפגשנו, נדמה שדחפי הנדסת האווירה המלאכותית נרגעו שם.
הקונספט
הצצנו בתפריט בן חמש הקטגוריות: לחם, ירקות, "יצורים פרימיטיביים ודגי חכות ממצולות הים שלנו", "טלה ופרה ישראלית מגידולי החופש של חי בריא" ו"אוכל מתוק".
מקומן של ההלצות הוורבאליות לא נפקד כמובן: "לברק שלם מלא שקט, בצלייה רבת סיכון" (178 שקלים), "שתי נקניקיות מתחת רזה של פרה ותחת שמן של טלה" (119 שקלים) ולמי שאמר שחלות עגבניות וחשב שלא יקבל, גם הן כאן ביחד עם נתח קצבים, כי מה שווה נתח קצבים בלי שחלה או שתיים.
התפריט
התפריט יקר, יקר מדי. על הלברק ב-178 שקלים וצמד הנקניקיות ב-119 כבר כתבתי בפסקה הקודמת. מנת חריימה מוסר מתומחרת ב-67 שקלים ל-100 גרם וכך הלאה.
זה הרגע להזכיר שצפון אברקסס איננה מסעדת שף עם אוכל שעובר תהליכי הכנה ארוכים ומורכבים. להיפך. קולינריית שני מקדשת את הנונשלאנטי, ויש בה בעיקר אוכל מסוג א-לה מינוט. במספרים האלו האוכל צריך להיות לא פחות ממצוין.
הראשונות
התחלנו עם מנות מבוססות ירק: גספצ'ו (42 שקלים) ו"תירס שעלה על גריל פחמים ונטרף בעשבים וליים" (62 שקלים) לצד לחם (32 שקלים). הלחם, שנאפה במקום, הגיע עם "קרם פרש מסוחרר בשחלות עגבניות", והיה טוב בהחלט.
הגספצ'ו, בכוס קוקטייל, מבוסס עגבניות מגי - סביר בקושי. מרקמו, איכות שמן הזית בו ואיזונו (חריף מדי) לא עבדו כמו שצריך. במנת התירס הרגישו את הגריל אבל היה בה מעין טעם לוואי מעט לא נעים. היא הגיעה עם כוסברה, פטרוזיליה וליים והייתה כה סתמית שחלקים גדולים ממנה נשארו על הצלחת. ולא שלא היינו רעבים.
הדג
המשכנו עם סשימי אינטיאס (96 שקלים), אחת המנות היחידות בתפריט שאיננה מלווה בסלסולי המילים ההם. הגיעה צלחת עמוקה עם ארבע חתיכות סשימי אינטיאס לא גדולות כלל, ועוד גבעה זערורית עם טרטר דג. לצד נתחי הדג היו שמן זית, קצת סויה, תאנה מעל וקצת חזרת.
הדג עצמו היה בסדר, לא יוצא דופן כלל. מינוניו הדלים לצד הטיפול המינימליסטי הגורף בו מופרכים, שלא לומר שערורייתיים בעיני, בפרמטרים של תמורה לכסף. כך מתמחרים סשימי ביוקרתיות והיקרות במסעדות. שום אלמנט במנה הזו לא רפרר ליוקרה ו/או הצדיק את המחיר הזה.
הסלט
המנה הבאה שהזמנו, סלט קלמארי (112 שקלים) השוותה והעלתה, כלומר השוותה והורידה. "סלט קלמארי ביד חופשית של הרגע" קראו לה בתפריט, שזה בעברית "נזרוק קצת ירקות ממה שיש". בפועל קיבלנו סלט קטן למדי שעיקרו ירקות - צנונית, מלפפון, עגבנייה, שומר ועלים. ומיעוטו, ברמה הומאופטית, קלמארי שנשלק, קורר ונחתך לטבעות דקות.
הירקות היו ירקות, לא איכותיים ולא נעליים. התיבול החופשי של הרגע התקשה להרשים ולא הסגיר יד, והקלמארי נכח כל כך בשוליים שלא באמת אפשר היה לתהות על קנקנו. היה שם לא הרבה יותר מגוף קלמרי שלם אחד. אתפלא אם שניים. 112 שקלים לסלט קטן כזה? אני נתקל בתפקידי כמבקר כמעט מדי שבוע במנות שמתומחרות מופרך. בכזו רמה של חוצפה ועזות מצח לא בטוח שנתקלתי בכלל.
העיקרית
140 גרם דנוור קאט על שיפוד הייתה המנה האחרונה לפני המתוק. הבשר היה טוב מאוד באמת. האלמנט החיובי בפירוש היחידי בכל הארוחה. המשוויה מתחתיו הייתה סתמית, וכמותה גם הסלטון.
הקינוח
קינחנו בפנקוטה שזיפים (53 שקלים) מבוססת יוגורט כבשים ושמנת, שהייתה סתמית לחלוטין. לא הרגישו את נוכחות הכבשים, והשזיפים היו עזים מדי והשתלטו על הכל. קינוח לא מספיק טוב שסיים ארוחה לא מספיק טובה.
השורה התחתונה
ארוחה? אז זהו, שלא באמת. יותר אסופת נשנושים יקרים במיוחד שביחד היו רחוקים מאוד מלהתחבר למסה שתהווה ארוחה. שורת המחיר התחתונה מתעתעת לפיכך. לא רק שמדובר במקדם תמורה לכסף נמוך במיוחד, מדובר באירוע מקומם.
בהקשרי התמורה מדובר בתמחור שהוא חוצפה על סטרואידים, על אוכל שנע ברובו בין הממוצע למתחת לו. ניכוי 20 האחוזים בהאפי האוור הפך את האירוע לנסבל יותר. אלא שרוב האנשים מגיעים לכאן בערב ומשלמים את התמחור המלא. 509 שקלים לפני יין ושירות על המעט והלא טוב שאכלנו זה לא פחות מהזיה.
אז חשבתי וקיוויתי שיהיה קצת אחרת הפעם בצפון אברקסס. התבדיתי. עוד מקום מרושל בתמחור מופקר של קבוצת המסעדות. אולי כדאי שבמקום למרוח חומוס בכף ידו מעבר לאוקיאנוס, ידאג אייל שני להתייחס קצת לערוגת הגינה אשר בביתו.
החשבון
- לחם - 32 שקלים
- גספצ'ו - 42 שקלים
- סלט תירס - 62 שקלים
- סשימי אינטיאס - 96 שקלים
- סלט קלמרי - 112 שקלים
- שיפוד דפי דנוור - 113 שקלים
- פנקוטה - 53 שקלים
- כוס יין רוזה "החברה לחטיפת ענבים" - 54 שקלים
- כוס יין לבן ביבליה חורה - 55 שקלים
- סך הכול: 618 שקלים, לאחר 20% הנחת הפי האוור - 506 שקלים
צפון אברקסס - לילינבלום 40, תל אביב