זה חודשים ארוכים שמקומות חדשים שנפתחים שייכים, כך או אחרת, לספקטרום הברים - בר יין, בר אוכל, בר פסטה ועוד. בכולם המנות קטנות עד בינוניות, נועדו ללוות יין או קוקטיילים ולאפשר בילוי מאופק יותר כלכלית.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
די הרבה זמן שלא נתקלנו במקום חדש שהוא מסעדה, להבדיל מבר. כזה שלא בונים בו הזמנה שמושתתת על כך וכך מנות לחלוקה אלא על ראשונות ועיקריות. באמת מסעדה, כמו פעם. שה ויוי היא, אם כן, פתיחה חריגה למדי בנוף הפתיחות המקובל כאן. מדובר במסעדה-מסעדה, בראסרי, אם לדייק; כזה שמתמקם קולינרית בבירור בצרפת.
את שה ויוי מוביל השף גיא גמזו, מי שאוחז למעלה מעשור באריא והוכיח ב-NUNUNU ובבינגו בורגר שגם לקלוע לדעת ההמון הוא יודע. השפים התפעוליים הם רומן דוידוב ואבי בלינסקי, שעבדו בעבר בטאיזו. הקונספט: מקום גדול מרובה תתי חללים בחלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף המתעצם, בתפאורה עדכנית, עם תפריט שסוחב לקלאסיקות בראסרי צרפתיות של כל הזמנים, בתמחור מתון.
עפנו, אין מילה אחרת, מלגלות את תפריט היין שמחזיק, בין השאר, כוסות של יינות ראויים ב-29 ו-33 שקלים. בעיר שבה סטנדרט העלות לכוס יין דומה יותר ל-60 שקלים, זו בשורה של ממש. בתפריט האוכל כמה פתיחי ביס ואגפי ראשונה ועיקרית באמת כמו פעם, עם מנות דג וסטייק, לצד המבורגר, ריזוטו, מולים ועוד.
הלכנו על 3 ראשונות - טרטר דג (58 שקלים), גרבדלקס (56) וטרטר אמריקן (64). בטרטר הדג הייתה תערובת קצוצה של פורל והמאצ'י על לחם מחמצת בתיבול עז טעמים שמרפרר לחריף, ועלים מעל. לא היה שם המון דג, גם בפרופורציות מנות מסוג זה, אבל מה שכן היה היה בהחלט חביב. עם טריות, רעננות ותיבול מאוזן וטוב.
טרטר האמריקן, מבוסס שייטל קצוץ, עם רוטב רמולד, זרעי חרדל וקראנץ' תפוחי האדמה, היה כה רווי יסודות טעם, שטעמו הבסיסי של הבשר נבלע ואי אפשר היה לחוש באיכויות הבסיס שלו, כמו גם במאפייניו כבשר. לא מנה רעה אבל יותר מדי בלגן, לא תמיד מאורגן, בצלחת. כשיש בשר טוב, פחות הוא בפירוש יותר. לא צריך להוסיף לו הרבה. רק להדגיש אותו, אולי לפתוח קצת, להשלים קצת. כאן קרה ההיפך.
הגרבלדקס היה רע. אם טרטר הדג הפגין איכויות וטרטר הבקר בעיית קונספט רעיונית שפגמה באיזוניו, הגרבדלקס פשוט בוצע לא טוב. מינוני המלח העצומים הפכו אותו מסלמון כבוש - מנה שיודעת להיות מופת לדקויות רבות איכות - לסוג של דג מלוח או סלמון מעושן מהסוג הרע. זו לא הייתה סתם מנה מפוקששת. היא הייתה פלופה לגמרי.
הגענו לעיקריות - בר ים עם אורקייטה עגבניות (118) ואנטריקוט 350 גרם (186). כן, אשכרה עיקריות. מנת דג שלמה, לא חצי מנה; וסטייק גדול, לא מינוט של 110 גרם. המחירים של שני אלו אכן מזכירים את מה שהיינו רגילים לשלם פעם במקומות כאלו.
במנת הדג הייתה פסטת אורקייטה עם רוטב עגבניות וציר דגים, קלמטה וצ'ילי. מנת דרום איטליה טיפוסית שבה הדג נצרב כהלכה ושמר על עסיסו וציר הדגים הותקן כהלכה וחבר נכון לעגבניות. לא גדולות ונצורות אמנם, גם לא יומרה למשהו כזה; אבל מנה קלאסית עשויה ללא רבב וטובה בהחלט, שמקדם התמורה לכסף שהיא מספקת, במונחים בני זמננו, גבוה בהחלט.
סטייק האנטריקוט ברוטב פלפלת וצי'פס בלגי היה לא יותר מסביר. 53 שקלים למאה גרם אנטריקוט משקפים תמורה פחות טובה לכסף משל מנות הדג בפסטה. גם האיכויות הלכו לקצת פחות. הביצוע היה ללא דופי - מידיום, בדיוק כמתבקש, עם רוטב פלפלת טוב מסוגו. הבשר עצמו היה קצת למעלה מבינוני, לא יותר. גם הצ'יפס, שהוגדר כ"בלגי", לא התרומם.
קינחנו בברולה פיסטוק (56) - קרם ברולה עם פיסטוק ונגיעת מליחות, הל ופירות יער טריים. קינוח נטול מצוינות אבל סביר בהחלט.
אז מה היה לנו בשה ויוי? אוכל צרפתי קלאסי ברובו, עם טוויסטים מזעריים; במקום עכשווי, צפון דיזנגופי באווירתו, עם קצת תחושת גנריות פלסטיקית, בתמחור שמצליח לא להכאיב לכיס.
אז הזמנו קצת יותר מהרגיל, אכלנו קצת הרבה מדי. חלק מהאוכל - טרטר הדג ובר הים בפסטה למשל - היה חביב ממש. חלק - סטייק האנטריקוט וברולה הפיסטוק - סביר, והייתה גם נפילה אחת. לא שלל מבריק אבל גם לא רע.
יש לשה ויוי כמה וכמה קצוות לשייף, יש גם מה לשפר משמעותית, אבל בסיסו של המקום הזה, על אף תחושת הגנריות העיצובית והאווירתית, חיובי. לכשיתאזן המטבח יש סיכוי לא רע שזה יהיה מקום טוב. כרגע נסמן אותו כהתחלה עם פוטנציאל, עם חובת הוכחה להמשך.
שה ויוי (Chez Vivie), דיזנגוף 166, תל אביב