נסיעת סופשבוע לים המלח, עם זוועה קולינרית לא מבוטלת במהלכה, לא משנה באיזה מלון, הביאה אותנו לסיומו של הוויקאנד עם צורך עמוק לאכול בסדר. לא נהדר, סתם בסדר. הפור נפל על גמברינוס באשדוד. לא בדיוק בדרך הקלה חזרה מעין גדי למרכז אולי, ובכל זאת, החלטנו להתמתח. אשדוד היא מהערים היחידות בדרום, שאפשר למצוא בה די הרבה מקומות לא כשרים שפתוחים בשבת.
אידי, מסעדת הים הוותיקה והמפורסמת; ובלזק, הצרפתייה הרומנטית, הן המסעדות היותר מוכרות לסועד הלא אשדודי. לכן נפל הפור על גמברינוס, מוסד לכל דבר ועניין בפרמטרים מקומיים, המוכר פחות לסועדים מן החוץ.
הגענו במוצ"ש לפנות ערב. גילינו מקום גדול, עם מספר חללים, שהזכיר יותר מכל פאב תל אביבי מהאייטיז. המון עץ, שום דבר שדומה או אפילו מתחיל להתכתב עם המקומות המסוגננים והמושקעים של השנים האחרונות. רוב הצוות, כמו גם חלק גדול מהסועדים, דובר רוסית. הבאנו יין רציני וטוב מהבית, ובדקנו עם המלצר אם אפשר לחלוץ אותו במסעדה. בגמברינוס לא שמעו על האפשרות הזאת. חוץ מזה, הם בעצם פאב שיש בו די הרבה אוכל. לא פאב שמזכיר את אלו של תל אביב מפעם, אלא גאסטרו בר אשדודי.
התפריט קצר, פשוט ובסיסי. יש בו אגף פירות ים ומעט דגים, ואגף בשרים עם דגש על סטייקים. אפילו לא סקציית ראשונות של ממש. מחירי פירות הים והבשרים עוררו תהיית מה. זול מידי. האם אלה הם אנחנו, אנשי מדינת תל אביב, שהתרגלנו לשלם הון על כלום, ונבהלים כשנתקלים בתמחור אנושי? או שמא לא סתם זה זול. התשובה ממוקמת איפשהו באמצע, עם נטייה קלה לכיוון האפשרות הראשונה.
הזמנו סלט גמברינוס (35 שקלים), מחבת שרימפס בחמאה ושום (60 שקלים), אנטרקוט 650 גרם (120 שקלים) וצ'יפס גמברינוס (22 שקלים). ראשון הגיע הסלט, מנת אדירים שלא תיאמן. ירקות סטנדרטיים, אבל במאסה מוקצנת. נזכרנו בסלט שאכלנו לא מזמן באחד מסניפי קפה לנדוור בתל אביב, שהטיס את מפלס הזעם שלנו לשחקים. 50 שקלים כמעט על מנת ירקות זעומה; רוצה לומר, על כמעט כלום. כאן היו ה-מ-ו-ן ירקות ועליהם המון-המון בולגרית מגוררת. עם הסלט הגיעה מנת לחם גדולה, עם חמאה. בגמברינוס אולי לא שמעו על דמי חליצה, אבל גם לא משחילים 20 שקלים על לחם וחמאה. הוא מגיע על חשבון הבית.
הגיעה מחבת השרימפס. גדולה, גדולה מאוד אפילו. השרימפס היו מז'אנר בלאק טייגר, זן שרימפס שמגיע לארץ קפוא ועובר כאן הפשרה. זו איננה הסוגה העילית בתחומה, אבל חלק גדול מהשרימפס שאתם מקבלים במסעדות מושתת עליו. שרימפס קריסטל למשל, האיכותיים יותר, עולים הרבה-הרבה יותר. יותר מזה: רובו המוחלט של השרימפס שתקבלו בקיץ, במסעדות לא יוקרתיות, יושתת על בלאק טייגר. המחבת הייתה עצומה. אני לא מכיר שום מקום במרכז, שייתן כל כך הרבה שרימפס, גם מזן בלאק טייגר, בתמחור כזה. רוטב החמאה היה, כצפוי, סוג של רטרו, אבל לא רטרו רע.
עברנו לבשר. אנטרקוט 650 גרם התגלה כצלחת עץ ענקית, ועליה פשוט שני סטייקים. הסטייקים היו בסדר. לא פסגת הבשר אולי, אבל גם לא רעים. אפשר להניח שמוצאם בבשר שמגיע לישראל מארגנטינה. מאחר שהסטייק לא דימם, למרות שהוזמן מידיום-רייר, סביר להניח שהגיע מהפשרה. ובכל זאת, רע זה לא היה, וב-120 שקלים קונים בתל אביב חצי מכמות הבשר הזו, באיכויות שלא תמיד מאמירות מעבר לזו הנוכחית. גם הצ'יפס הגיע במאסה עצומה והיה לא רע בכלל.
סגרנו עם פאי שוקולד (25 שקלים) עשיר וכבד, שהיה, כמו כל הארוחה, לא מזהיר, אבל גם לא רע, ובכל מקרה - עצום ממדים. קמנו מפוצצים. על הכבודה שתוארה כאן, כולל בירה גדולה, מיובאת, מחבית, ותה אחד, השארנו 304 שקלים.
שורה תחתונה: גמברינוס אולי איננו המקום האנין בה' הידיעה, המסתתר בלב הפריפריה שאליו תגיעו במיוחד כדי לגלות את השכינה בעצמה, או לכל הפחות את סגניתה. מצד שני, הוא בסדר ומקדם ה-VALUE FOR MONEY שלו מטורף. לא משווה בדבר ובכל זאת, קשה להשתחרר מהמחשבה על כך שבעלמה לאונג' של רושפלד, 304 שקלים לא הספיקו לכסות עיקרית אחת.
אז אולי אין סיבה לנסוע במיוחד לגסטרו בר אשדודי, שלא ממציא את הגלגל ומגיש בלאק טייגר, אבל אם אתם בסביבה, רעבים, לא עסוקים בלחפש אנינות וחוויית ארוחה אינטימית או מעודנת, גמברינוס היא כתובת לא רעה בכלל.
גמברינוס. הציונות 45, אשדוד. 08-8655719. שעות פתיחה: א'-ה' 17:00-24:00, ו'-שבת 12:00-24:00. לא כשר.
