אל החלל המוצלח ברחוב יהודה הלוי, אותו אכלסה משך שנים רבות ג'וז ולוז, הגיע לפני מספר שבועות דייר חדש. הוסטל 51 החדש איננו מסעדה, ונראה שלא יהיה נכון לכנותו בר-מסעדה או גסטרו-בר. בעלי המקום מגדירים אותו "בר עם אוכל", ולאחר בילוי ערב במקום נדמה שזו ההגדרה המדויקת למקום.
החלל הפנימי המוכר מפאזת ג'וז ולוז עבר שינוי ניכר. את אווירת הווינטאג'-סיני בתקופת עלמה פוגל ואורית רביבו תופס כרגע עיצוב מובהק של בר פשוט ונטול יומרות. הקלף המנצח כאן תמיד היה החצר הנעימה, נטולת הפאסון אך רבת הקסם. זה הולך להיות סוד המשיכה של המקום גם עכשיו. זו חצר אורבנית ישנה למדי, תל אביבית שכזו, שאיש לא ניסה להשקיע בה הון רב או לפנפן אותה. קסמה טמון בפשטותה.
על המטבח מופקד אלישע בנאי, שהוא גם אחד השותפים, והוא מושתת, רובו ככולו, על מנות בר לא גדולות. לתפריט שלושה אגפים: "באסקי", "מגף" ו"תל אביב". מחירי המנות אינם גבוהים כלל (עבור היקרה שבהן עוצר המונה על 60 שקלים), אבל אם באים רעבים ממש, צריך לקחת בחשבון שהסך הסופי לא יהיה רחוק מהמקובל בעיר. אם באים לשתות ולנשנש קצת, ובכלל בהשוואה לתמחור המקובל של אוכל בברים, מקדם התמורה לכסף בהחלט ראוי.
הגענו מוקדם בערב, ישבנו בחצר המהנה, שהחלה בהדרגה להתמלא. פתחנו בשלוש מנות מהאגף הבאסקי: פלפל פדרון (28 שקלים), פאן קון טומאט (29 שקלים) ופאקו מראלגו (46 שקלים). במנת הפדרון, פלפל ירוק-זהוב ארוך ולא חריף, היו לא מעט פלפלים, נגיעת המרירות המקובלת ולא הרבה מדי שמן, כמתבקש. פאן קון טומאט הוא מנת טפאס ספרדית קלאסית. בדיוק כמו הפדרון, לא בהכרח באסקית. במנה שקיבלנו היו שתי פרוסות לא גדולות של פוקצ'ה פריכה עם עגבניות שרופות, פילטים של אנשובי, בצל סגול מוחמץ, זיתים ויוגורט. זו מנה פשוטה שבפשוטות, שחינה טמון בטיפול הנכון בעגבניות השרופות, באיכות כבישת האנשובי וביד הטובה שמחברת בינם לשאר הרכיבים. העגבנייה השרופה נתנה מידה של מתיקות, האנשובי נכבשו במתינות, הזיתים והבצל צבטו בקטנה והיוגורט עטף הכל בחמצמצות עדינה. מנת בר נחמדת.
פאקו מראלגו הוא טרטר על בסיס פלמידה אדומה בוויניגרט סויה לבנה עם גרידה של ליים ושמן זית. הפלמידה היתה רעננה ומצוינת ו-ויניגרט הסויה, שקיבל שבירת חמצמצות-מרירות מגרידת הליים, עטף אותה בעדינות המתבקשת. הטוביקו השחורים שמעל נתנו נגיסת מליחות נכונה במגע העידון והצחות שבבסיס הטרטר. זו מנה שחשפה שימוש בחומרי גלם טובים מאוד, תבונה רעיונית וביצוע נקי וטוב.
סבב ההמשך כלל המבורגסה (48 שקלים), ניוקי תפוחי אדמה עם סלק מדורה צבעוני (38 שקלים), "בויאבז מהיר" (60 שקלים) וסלט ארדואן (33 שקלים).
מנת הניוקי לא היתה גדולה כלל - כמה ביסים ונגמר - אבל הצטיינה. ניוקי אווריריים במידה עם רוטב אדמדם על בסיס חמאת מרווה, לואיזה וסלק עם פרמזן מגורר מעל. לרוטב היו שפע, עומק ועדינות, שהושתתו על חוכמת החיבור בין הרכיבים. יופי. אותה איכות נכחה גם במנת הבויאבז המהיר. נוזלי ציר הדגים המועשר והאדמומי היו מרוכזים, עדינים, טעימים מאוד. נתח פילה מוסר שנצרב קודם לכן במדויק, ולצדו ניוקי וצ'יפס סלק, הרכיבו מנת בר מצוינת, שמתכתבת בתבונה עם מרק הבויאבז הצרפתי הקלאסי. כיף אמיתי.
בהמבורגסה ("המבורגר" בספרדית) היו 150 גרם בשר קצוץ טוב בלחמנייה קלה עם קריצת מתיקות מינימלית ובצל מטוגן עם פפריקה מעושנת. ביקשנו מידיום, הגיע מידיום, והיה פונקציונלי וטעים. אם אתם באים לכאן רעבים, זו אופציית חלבון שתיטיב לספק את הסחורה. סלט ארדואן בעצם סלט ירקות בסיסי (מלפפון, שרי ובצל סגול עם נענע וכוסברה) בצירוף גבינת טולום היה בסדר מסוגו, אבל להבדיל מבכל המנות שתוארו עד כה, נדמה שלא יזיק אם מינוניו יגדלו מעט. חלקנו "מוס שוקולד ותות עץ שפילחנו מאשכול גנים" (30 שקלים), שהיה סביר, לא יותר. איכותי ומוקפד פחות בעיני מרף הבסיס כאן. הוא לא שינה את התחושה החיובית מאוד שהותיר האוכל.
הוסטל 51 עושים אוכל ברים לא יומרני. חלקו פשוט וטוב מסוגו, וחלקו האחר מעודן ומתוחכם יותר, מוצלח במיוחד. השירות נשמר מהיומרנות התל אביבית המתוחכמת כאילו, והיה יעיל, ענייני ונעים. כמו האוכל, גם תמחור היינות כאן שפוי מאוד, לא עושה מעצמו עניין גדול מדי ונטול פלצנות בעליל. יש ברשימה כמה יינות ראויים בתמחור סימפטי. בכל זאת, נדמה שבמקום כמו הוסטל 51, שמהותו אינטראקציה שבין שתייה לאוכל, מתבקש תפריט יינות מושקע ומגוון בהרבה. אוהבי ויודעי יין בהחלט יחושו כאן בחוסר.
אז היה נעים, טעים ושפוי תמחור. אם רף הבסיס במטבח ורמת המחירים ההגיונית יישמרו לאורך זמן, טובים סיכוייו של הוסטל 51 להישאר. קהל היעד שלו שונה משל המסעדות התל אביביות הגדולות והמפורכסות. על הבלטה בה הוא משחק, מדובר בהחלט באחד המקומות היותר מוצלחים בשטח נכון לכרגע. נשמח לחזור.
הוסטל 51, יהודה הלוי 51, 052-6703530. לא כשר
