פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האם לעומר מילר נגמר המוג'ו?

      למרות הסנטימנטים הרבים, אבי אפרתי יצא מהארוחה במסעדתו של עומר מילר נדהם לרעה מאיכות חומרי הגלם, הביצוע הסתמי וחוסר משווע של ליבידו, כפי שראוי היה להיות לאושיית האינסטגרם הבועטת

      מנות ביקורת שולחן (דרור עינב)
      בנאלי. טרטר טונה אדומה (צילום: דרור עינב)

      מאז נפתחה התפרסמו במדור זה שתי ביקורות על מסעדת שולחן. שתיהן היו מסויגות משהו; שתיהן עסקו בפוטנציאל הגלום במקום ובשף, שבטח עוד ימומש. ארבע שנים כמעט לאחר פתיחתה, אוטוטו יומולדת, חשבנו שהגיע הזמן לבדוק אם עומר מילר, שף ובעלים, אכן פורע את השטר.

      יש בי לא מעט סנטימנטים למילר, כאלו שמקורם בתקופה בה היה הכוח העולה הצעיר והמבטיח תחת כנפו של ירון קסטנבאום ב"פוד ארט", ולאחר מכן בראשית ימיה של חדר אוכל שלו. עם זאת, הארוחה בשולחן, מסעדתו השניה, בשבוע שעבר הייתה מצערת. כל כך מצערת שלא נותר מקום לספק. ייתכן שהדיבורים על השטר שעוד ייפרע נסמכו בשעתו בעיקר על משאלות ליבי.

      שולחן שוכנת לבטח בצומת אסטרטגי במיוחד של שדרות רוטשילד. תמיד כיף להגיע אליה ולשבת בה, אפילו במרפסת עם סגירת החורף הסתמית משהו. גשום וקר בחוץ, חם בפנים, ורוטשילד.

      התפריט הנוכחי בשולחן אינו מנסה להיות חדשני. הוא סוג של מיינסטרים תל אביבי, ויש בו מנות שתמצאו בהרבה מאד מסעדות בתל אביב. זה לא שמילר ניסה אי פעם להיות פורץ דרך, אבל היו לו שטיקים וטריקים שעשו תחושה של מוח יצירתי וחושב, של ליבידו פעיל במטבח. כבר זמן רב שזה לא באמת מרגיש כך. התפריט של שולחן, המושקעת מבין שתי המסעדות של מילר, מייצג קונספטואלית כבר הרבה זמן אופציה תל אביבית רגילה, על סף השחוקה.

      הזמנו טרטר טונה אדומה (68 שקלים) ורוסטביף סינטה (68 שקלים) ולצידם בייגלה שומשום (22 שקלים). טרטר הטונה, ברוטב סויה-ליים עם טוביקו שחור, היה הדבר הבנאלי ביותר שיכול הסועד הסביר להעלות על דעתו. בלי צביטה, בלי נגיעה של מורכבות ואפילו בלי אפקט של פשטות חיננית מינימלית. סתם מנה.

      מנות ביקורת שולחן (דרור עינב)
      רוסטביף לא סטנדרטי? (צילום: דרור עינב)

      "סתמי" היא המתאר האחרון הבא בחשבון, כשמגיעים לראשונה האחרת – הרוסטביף. "צריכים לדעת שהרוסטביף אצלנו לא סטנדרטי" אמרה המלצרית, "הוא מגיע בפרוסות עבות". נפלא, חשבתי לעצמי, מתאווה לקצת אדום-אדום טוב, חתוך עבה, לצד איולי חרדל, קורנישונים וכל השאר. חסרות מילים בשפה העברית שבכוחן לתאר כמה נורא היה הרוסטביף הזה. בשר סתמי בבסיסו, שנשמתו יצאה ממנו שבעים ושבע פעמים עד שאיבד כל זכר לצבעו האדום והפך כהה, יבש, בקושי לעיס, מזוויע. יותר מרוסטביף, הוא הזכיר לשון שמטופלת גרוע, בבסיס צבאי, אי שם ואי אז.

      אני מקווה מאד שלא כך אמורה מנה כזו להגיע לשולחן במקור. מישהו, כנראה, שכח אותה הרבה מאד זמן בתנור. אבל מישהו במטבח גם פרס את נתחי הבשר הללו, וראה שכך הם נראים; ומישהו אחר במטבח אמור היה הרי להציץ במנה הזו בטרם שילוח וליירט את שיגורה.

      הזוועתון הבלתי אפשרי הזה הגיע בפרזנטציה שכולה קסם: בוצ'ר יפה שעליו מרוח איולי החרדל באופן מסוגנן במיוחד. ביחד עם הקורנישונים, העגבניות המגורדות, הפוקצ'ה והזיתים שהגיעו לצד הבשר נוצרה אסתטיקה מלבבת במיוחד. הקיטוב בין האריזה הנוצצת לתוכן היה מהסוג הבוטה. "לא טעים לכם?" שאל המלצר, מופתע. "יבש קצת", ענינו. "משהו במקום"? תודה, לא.

      מנות ביקורת שולחן (דרור עינב)
      רוטב חובבני ושרימפס באיכות ירודה. פסטה שחורה עם שרימפס צלוי (צילום: דרור עינב)

      המשכנו: פסטה שחורה עם שרימפס צלוי, חמאת עגבניות ופרמזן (110 שקלים) וסינייה בקר (88 שקלים). קשה למצוא מילים שייטיבו לדייק את התדהמה שאחזה בנו לנוכח איכות העיקריות. בסינייה היו ירקות שרופים, טחינה ועגבניות. היא הגיעה במחבת חמה והייתה איומה. פשוט כך. בשר טחון סתמי, שלא תובל כמו שצריך ולא סיפק כל נוכחות בחיך. ירקות שטופלו לא טוב ולא תקשרו עם הבשר; והרבה מידי טחינה שלא עטפה את הכל כמו שצריך ורק הכבידה, במקום לחבר. בשביל סינייה טובה צריכים בשר ראוי וטאץ' טוב במטבח. הסינייה האומללה שלנו חסרה את שניהם.

      מנת הפסטה-שרימפס לא הייתה טובה יותר. רוטב חמאת עגבניות חובבני, סר טעמים, עם כוסברה מיותרת ושרימפס לא רבים, באיכות לא מרקיעה, אם לנקוט לשון המעטה. היה ירוד, חובבני, מביך.

      הנה כי כן, שתי עיקריות מונחות לפנינו, במסעדה מוכרת בלב רוטשילד, נצר למפעלותיו של שף מתוקשר, אלוף ישראל בשימוש שיווקי באינסטגרם; אנחנו רחוקים מלהיות שבעים (ראשונה אחת כבר החזרנו), אבל אין לנו כל עניין לאכול מהן. טעמנו קצת מזו, וקצת מהאחרת. ואח"כ עוד טיפה, ודי. זו אמנם עבודה, ולעבודה לא באים רק כדי ליהנות; אבל היי, זו לא סדרת שבי.

      אה, והיו גם שתי מנות ילדים – פסטה שמנת (34 שקלים) שנאכלה עד תומה ושניצל (42 שקלים) שנעשה ללא עוולות. אין ספק שהן היו החלקים הסבירים היחידים עד כה. את תכולת שתי העיקריות פיזרנו היטב בין כל הצלחות שהיו על השולחן, כדי להימנע משידור חוזר של הטקס "לא טעים לכם? שנחליף?".

      חלקנו מוס שוקולד (38 שקלים), שייצג גם הוא את הסגידה לאלוהי הפרזנטציה, עם מלח, רוטב קרמל וקקאו, אותם פיזר המלצר און דה ספוט על המוס. המוס עצמו היה סטנדרטי. אמנם מתוק מידי וללא מקדם שוקולדיות מרשים, אבל לפחות לא הזכיר את רצף האסונות שהגיע לשולחננו עד אליו.

      סיימנו את הארוחה נדהמים. רמה כזו של עליבות גם בחלומותינו הרעים ביותר לא דמיינו שנמצא בשולחן. מילר סוחט את לימון האינסטוש עד תומו, עם תמונות מצטיינות, אבל במסעדה האמורה להיות המושקעת והמדוגמת מבין השתיים שלו, חינטרוש איכויות וביצוע הוא שנותן את הטון. רוב המנות עוררו אסוציאציה לבישול של טבח בן 15.

      זו הייתה ארוחה שהזכירה יותר מכל את רמת הבסיס בתל אביב של לפני עשרים ומשהו שנים, לפני קפיצת האיכות הגדולה שהתקיימה כאן איפשהו בשנות האלפיים. זו לא קפיצת איכות ששמה אותנו בשורה הראשונה בעולם, גם לא בשנייה. אבל במקום אוכל חובבני התחילו להגיש כאן, במספיק מקומות, אוכל תקין. לא בהכרח מרתק, אבל תקין. הארוחה בשולחן החזירה לתקופה בה האוכל לא היה תקין וחובבנות ניהלה את הסצינה.

      האם הארוחה הנוכחית מייצגת תקופה לא טובה של המסעדה? מעידה חד פעמית? יכול להיות שבעצם לא היה לו, למילר, אף פעם שטר כה מיוחד לפרוע? אסתפק בלשאול את השאלות ולא לספק את התשובות הפעם. כך או כך, אם זו רמת הבסיס המקובלת בשולחן, מדובר באחת המסעדות הגרועות בתל אביב נכון לעכשיו.

      שולחן, שדרות רוטשילד 73, תל אביב. 03-5257171. לא כשר

      ביקורת מסעדה שולחן (מערכת וואלה! NEWS)
      (צילום: אילוסטרציה)