לימה ניפו: גרנדיוזיות ריקנית שמנותקת מהמציאות

אבי אפרתי הלך לסעוד בלימה ניפו, המסעדה היוקרתית החדשה שמבטיחה להביא את בשורת הניקיי הטרנדית לתל אביב, ויצא משם תוך שעה קלה בלבד עם חשבון מנופח באופן שערורייתי

תקינה, אבל נטולת שמחה ויצירתיות. המאצ'י סלק (צילום: דרור עינב)

כמה רחוקה יכולה להיות תמורה מאגרה? בתל אביב, עיר שדומה ששיאי יהירות וניתוק מהמציאות נשברים בה בקצב אש חדשות לבקרים, ראינו כבר די הרבה דברים. מזמן, אבל באמת, לא נתקלתי בפער כה הזוי, מופרך ומקומם בין עלות לתמורה כמו זה בו פגשתי בשבוע שעבר.

בהצהרת הכוונות של לימה ניפו – מסעדה בר שזה אך נפתחה באיזור שוק הפשפשים ביפו, מבטיחים קברניטיה להביא לתל אביב את בשורת הניקיי – המטבח הפרואני-יפני. מי שאמור להוציא את הכוונות מן הכוח אל הפועל הוא השף כריס גולדינג, שברזומה שלו אפשר למצוא עבודה בנובו, לונדון.

הגענו ללימה ניפו חמושים במידה של זהירות. זו המסעדה הראשונה שיורם פרץ הצעיר, שעלה לארץ מצרפת, מוביל בישראל. הבנו שהעסק הולך להיות לא זול, אבל קיווינו לארוחה עכשווית, טובה ומדויקת, בה נעשה שימוש במיטב החומרים. על כזו אני מוכן להוציא כסף, אפילו לא מעט. ברור שחומרי גלם טובים, כמו גם מטבח רציני, עולים הרבה.

לא רק שאף אחד מן המתארים במשפט האחרון לא נכח בארוחה, היו בה הרבה יותר מההיפך המוחלט. זו הייתה אחת הארוחות הגרועות הזכורות לי בתל אביב זה זמן רב וגם אחת היקרות. במונחי VALUE FOR MONEY היא הייתה הזויה. למעשה, זו לא באמת הייתה ארוחה, אלא יותר רצף נשנושים. היינו רחוקים מלשבוע, אבל בשלב מסוים הבנו את הפרינציפ ופשוט עצרנו. אנחנו אמנם רגילים להשאיר הרבה מדי כסף על אוכל לא מספיק טוב בתל אביב; ובאופן כללי אוהדים מאד קליטת עלייה, כמו גם ייבוא קונספטים מצליחים מניו יורק ולונדון לתל אביב, אבל אפילו למזוכיזם שלנו יש גבול.

לימה ניפו מעוצבת כ-בר יותר ממסעדה, עם קירות שחורים לגמרי, תאורה אפלולית ומוסיקת ברים. התיישבנו והיה לנו צפוף מידי. פשוט נתקלנו בכסא של שולחן הסמוך, שלא היה לו לאן לזוז. מעל ראשינו הלמו בסים מאחד הרמקולים. עברנו מקום. הגיע התפריט, כולו באנגלית, עם אגפים כמו: סביצ'ה, טרטר, טטקי, טירדיטו ועוד כמה; בכל אחת מהן די מעט פרטים.

מציצים בתפריט כזה, ואפילו אנחנו, לא בדיוק טירוני קולינריה, הולכים לאיבוד. קודם כל, האנגלית. למה בדיוק זה טוב? לא רק שזה יוצר ריחוק, זה מייצר תחושה לא מאד נעימה של התנשאות. שנית, מתיאור המנות לא ממש ברור מה באמת יש בהן. נדמה שסוד גדול צפון בתוכן, כזה שלא בטוח שנבין. אם אנחנו הרגשנו כך, חשבו מה ירגיש הסועד או הבליין המיומן מעט פחות. הכי משמעותי – התמחור: טרטר פילה בקר ב-95 שקלים, סביצ'ה דג ופירות ים ב-70 ו-75 שקלים ומנות מהגריל ב-135 עד 175 שקלים.

זה אולי נראה כמו תפריט לא זול, אבל לא חריג, של ראשונות שלאחריהן עיקריות, אבל לא. המלצרית הסבירה שהמנות נעות בין קטנות למנות ביניים, וכולן לחלוקה. בשלב הזה היינו עדיין פוזיטיביים. כשמשהו מתומחר יקר כל כך, זה אומר שהוא בטח יוצא דופן ועילי. ביצירתיות שבו, בחומרי הגלם. מאד קיווינו לקבל חגיגה של טעמים שאולי תגרום לנו להיפרד מכ-400 שקל לראש, אבל תיתן בראש.

הזמנו טרטר פילה (95 שקלים), סביצ'ה פירות ים (75 שקלים) והמאצ'י סלק (98 שקלים) מאגף הטטאקי, ולצידם שני קוקטיילים (55 שקלים לאחד).

האוכל הגיע במהירות הבזק, שהפתיעה אותנו מאד. בטרטר פילה הבקר הייתה מנה קטנה למדי של בשר, שקשה מאד לקשור לאיכויותיו כתרים. ב-95 שקלים לדגימה כה קטנה, קיוויתי שמה שהוגדר בתפריט כ"טראפל מיסו", המצטרף לבשר על תקן תוסף הטעם, יהיה עם מעט מזעיר כמהין שחורה. מה רבה הייתה פלצותנו למצוא שם רוטב מיסו כבד וגס טעמים אליו חבר לא יותר ולא פחות משמן כמהין. שמן הכמהין רידד עוד יותר את טעמי המיסו, והפך אותם לגסים מאד. פלבלנו כלא מאמינים והמשכנו למנה הבאה, בתקווה שזו התחלקות נקודתית ולא מגמה.

בשבוע שעבר

האם לבראסרי החדש ברעננה יש מה להציע?

לכתבה המלאה
מנה קטנה מדי של בשר ביחס למחיר. טרטר פילה (צילום: דרור עינב)

סביצ'ה מיקס פירות ים הייתה המנה הבאה. היא הגיעה בכוס נאה ביותר, שישבה על קרח. לצד פירות ים היו שם פירות והדרים. שלחנו כפית ועוד אחת, והבטנו איש ברעהו כלא מאמינים. טעמים שטוחים, בנאליים, פשטניים, חסרי מורכבות. כאלו שגם בבית יכול הבשלן הסביר לייצר הרבה יותר מורכב ושמח מהם. גם פירות הים לא הרקיעו לשום מקום. יפני-פרואני? ניקיי? אפילו לא תל אביב של ירכתי השביעייה הרביעית.

מנת ההמאצ'י (דג יפני) עם סלק, יוזו, סויה ושום שחור הייתה היחידה שלא הרגישה זוועתית. לא היו בה עוולות מיוחדות אבל קשה מאד לומר שהתקיימה בה מצוינות כלשהי. היא הייתה תקינה אבל נטולת עזוז, שמחה, מורכבות טעמים או יצירתיות.

שני הקוקטיילים לא הרשימו. היה בהם יותר מידי מתוק ופרי, ופחות מדי עניין ממיקס אלגנטי של אלכוהול. הצצנו בתפריט היין. שום דבר לכתוב עליו הביתה. בטעות הפלתי את כוס הקוקטייל שלי ורובה נשפך. הסברנו מה קרה וביקשנו שינקו את השולחן. אז ניקו ולא הציעו חלופה. נכון, האחריות לגמרי שלי, ובכל זאת, זה מקום שכולו עסוק בלשדר יוקרה. מעט לארג'יות הייתה די מתבקשת כאן.

לא חלפו 25 דקות מרגע ההזמנה וכל סט המנות, כולל השתיה, כבר היה מאחורינו. כמעט 400 שקל, על כלום. קצת מהמם. בקצב הזה, הרהרנו, עוד נסיים כאן מהר יותר משמסיימים בשיפודיה.

דקות ספורות חלפו והמנה הבאה – ברווז צלוי עם פונזו מנדרינות (130 שקלים) הגיעה. "אתם מהירים במיוחד כאן", אמרנו למלצר. "הכל מתוקתק כאן, העיקר שתיהנו", הייתה התשובה, שנדמה שמצליחה לזקק ולדייק בפשטות מעט מצמררת את החוויה כולה.

נהנים, בטח שנהנים. מנת הברווז הייתה זוועתון מהסוג הבלתי נתפס. מעט מאד נתחי ברווז, מאיכות ממש לא טובה, ברוטב הדרי שאין בין איכות ומורכבות לבינו ולא כלום. אם לא די בכך, היה שם גם שום שרוף. מבחינת פרופורציה, היא אכן הייתה מנת ביניים; רחוקה מאד מאד ממאסה של עיקרית, וללא תוספת.

במנת צלעות טלה עם מיסו חריף (135 שקלים) הגיעו שתי צלעות, בהחלט לא הטובות ביותר שאפשר להשיג כאן, עם טעמי מיסו כה דומיננטיים שכל הניסיונות לייצר תוספי טעם אחרים לא עבדו.

לא הטובות ביותר שאפשר להשיג כאן. צלעות טלה עם מיסו חריף (צילום: דרור עינב)

35 דקות, אולי 40, חלפו מאז שהזמנו. מעט מאוד חלבון במצטבר, הרבה טעמים חד מימדיים של סויה-מיסו ואיכות ירודה מאד. היינו רחוקים מאד מלשבוע. המונה, ישתבח שמו, דפק כמעט 650 שקלים.

די התפלאנו שהקינוח – עוגת וויסקי עם שמן זית וקרם שוקולד לבן - תומחר ב-42 שקלים בלבד. כשהגיעה הבנו למה. זו הייתה דוגמית. ברור שהיא הייתה לגמרי סתמית. כדי להוסיף חטא על פשע שולבו בה פירות יער קפואים.

יצאנו אחרי בקושי שעה, כולל דקות המתנה ארוכות מידי לחשבונית; קרי, העסק היה הכי קצר שאתם יכולים לדמיין. את פינת הרעב, בצירוף קוקטיילים טובים קצת יותר, סגרנו במקום אחר. אין לי כלים לקבוע אם מדובר במנגנון שיטתי, שנועד לחלוב כסף, והרבה, מעשירי ישראל ומתיירים בעלי ממון; או בסתם יוזמה טובת כוונות, אך גרנדיוזית ומנותקת מציאות. כך או כך, הפער בין האוכל הזוועתי שמינוניו הומאופטיים למחיר מייצר תחושת סיאוב קשה.

יש לזה קהל? לשלושת חודשי ה"באזז" אולי. אחר כך כבר לא. אם יש לאנשי לימה ניפו עניין שהמקום החדש ישרוד, כדאי שיפנימו היטב ששינוי כיוון דרמטי ומהיר מאד נדרש שם.

לימה ניפו, רבי תנחום 6, יפו. 03-5734404. לא כשר

(צילום: אילוסטרציה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully