בעיר שבה עסקיות הצהריים נכחדו במין החלטה מסעדנית כמעט מתואמת שאפילו לא הצריכה נחיתת אסטרואיד, אתה מנסה ללכת לאחור ולזהות את נקודת המוצא של השבר, ואת היום שבו הכול הידרדר. ללא הצלחה.
זה אולי בגלל שלא התרחש כאן אירוע פתאומי יחיד ודרמטי, אלא שלושה - קורונה (זוכרים?), מהפיכה משפטית, מלחמה - ברצף, שכל אחד מהם יצר מספיק אבק כדי לכסות בעגמומיות את המקומות הכי שמחים בישראל ולכפות עליהם עוד קצת התחפרות.
זה אולי כי גם בלעדי אותם שלושה, עדיין היה קשה מאוד להצדיק מלכתחילה, כלכלית ותמחורית וצרכנית ואיך שלא תקראו לזה, איזשהו דיל על איזושהי לאנץ' שמוציא, ומוציאה, את שני הצדדים מרוצים.
וזה אולי, למעשה בטוח, כי משהו במוסד המעט ארכאי הזה היה זקוק ממילא לעדכון, אז הגיע הזמן.
וכך, הדלתות נפתחות בחצות היום לתוך טריגר, ומציעות לך עסקית צהריים שהיא איננה עסקית צהריים כלל. והבלבול הזה הוא רק חלק מהקסם שלה.
הגיע הזמן. טריגר
מסעדת הבשר התל-אביבית סוגרת בימים אלה ממש שנתיים של פעילות שוקקת, גועשת ומלאת יצרים. השנתיים האלה, כמעט מיותר לציין, היו ממלאות שני עשורים לפחות במסעדות דומותיה ברחבי העולם החופשי, כך שציון הדרך הצנוע הזה הוא למעשה יום הולדת בומבסטי.
הדרך שלה לחגוג אותו, ואת עצמה, היא פשוט להמשיך. לקחת מינימום זמן של כוננות ספיגה מלחמתית ולחזור לעשות מה שהיא יודעת, לפתוח את האחות הקטנה והזריזה בקצה השני של העיר, ולקיים סוף סוף את הבטחת הצהריים שלה - זו שמרחיבה שעות ומאפשרת לך עוד קצת ממנה.
במקום שבו אתה ממילא רוצה אותו לידך כמה שיותר, הבשורה הזאת הספיקה. כי פה, זה לא רק בשר. גם, כמובן, ועוד נגיע אליו, אבל יותר מפלט. שקט מצוין מהחפירות. מזגן חרוץ מהאקלים. מקצוענות צוותית מהמארחת והמלצרית והברמן עד הפס הקר והמקצוען אשר על הגריל.
נכון, זה אמור להיות הסטנדרט, אבל וואוו כמה שה"אמור" הזה רחוק מאיתנו כעת.
הדיל פלואידי, נמנע במתכוון מאותיות קטנות ומגבילות ונותן מספיק חופש למטבח כדי לאפשר לכם מספיק חופש להישען לאחור ולהירגע. איך הגדירו את זה כאן? "אתם בוחרים נתח, ואנחנו מפנקים במנות שיבואו טוב ליד".
במובן מסוים, לפחות בהתחלה, זה קצת מכביד עם ציפיות של "מה יביאו" וחישובי "האם זה משתלם". נכון, זה דורש קצת התמסרות ויכולת לסמוך על הבית. מי שהיה כאן כבר, יודע שההתמסרות הזאת סבירה מאוד. מי שחזר, יודע שהבית ממשיך לעמוד, שדלתותיו פתוחות, ושתמיד יש אור בפנים.
ברגע שהבנתם את זה, הדרך לקוקטייל או לכוס היין כבר החלה (למעשה, כבר רצה, עם גירסת יין הבית בפחות מ-30 שקלים, או עירבובים צופי ספרד באותו מחיר כיפי).
אותם נתחים כוללים, בין היתר, שפיץ שייטל (99 שקלים), פלאט איירון (109 שקלים), קומבינציית שייטל ושומר (105 שקלים) וגם אונטריב (57 שקלים ל-100 גרם), אך בהחלט משתנים תדירות על פי ההיצע היומי והקיצוב המעשי.
ההיצע הזה, והידיים אשר אמונות למקסם אותו - לא רק בחדרים הקפואים, כי אם גם בפסים הלוהטים - מרכיבים בטריגר את הסטנדרט הקרניבורי החדש. לא מפלצות שאחריהן אין משרד ואין עוד יום עבודה (על אף שגם כאלה אפשר לשנע לשולחן), אלא נתחים שפויים, בגודל שמאפשר לך להגיד אחריו "אה, ככה בעצם עדיף לאכול בשר", וברמה שמותירה אותך חיוני, כמעט אנדורפיני.
ואותה ערטילאיות של "מנות שבאות טוב ליד"? זה בדיוק זה. לחם והפטנט המדהים שהוא "חמאת קצבים", סלט עגבניות פשוט עם שמן זית מתובל, פלפל חריף ולפעמים צלחות אחרות שמעודדות ריקוד דינמי על השולחן, מעין די-ג'ייאיות של בשר ושבירה לירק, לחם מרוח בפלא, חריף ועוד לגימה מהכוס הגבוהה.
התפריט הרגיל, הזמין גם כן, קורץ במקביל עם "החרב של טריגר" (שיפוד ואסיו ושומן קצבים, 124 שקלים), עם נתחים קהילתיים יותר (פריים ריב מיושן על העצם, למשל, או סטייק ניו יורק סינטה מיושן, שניהם ב-57 שקלים ל-100 גרם) ועם אופציות ירק מפתיעות (קיסר קצת אחר, או קולורבי צלוי עם רוטב ברנייז) שרק מחזירות אותך לבשר - שורט ריב "של כל הלילה" על לחם קלוי (39 שקלים ל-3 יחידות, 49 ל-4), שפיץ שייטל בכבישה קרה עם חרדל בר הום מייד (49 שקלים) וטרטר שמנוני ומלכלך שמתרה בך לא לעזוב ולוותר על מפיות, לפחות עד שהכול נגמר.
כשהכול אכן נגמר, אתה חוזר לעוגן - "סמאשבורגר קצבים" (89 שקלים), הידוע בכינויו "אחד ההמבורגרים הכי טובים בתל אביב כמעט מתחבא בתפריט". מדובר, באין דרך מנומסת יותר לנסח את זה, בפצצת ******* **** **** ******* שאיכשהו גם מצליחה להכניס ללחמניה עוד קצת **** בדמות איולי וגבינת גאודה, לפני שהיא נרגעת, ומרגיעה אותך איתה.
טריגר של הצהריים רגועה יותר ונינוחה יותר, אבל בלי לוותר לעצמה על כלום. השולחנות שלה נאספים לפגישות עסקיות, בדיוק כמו פעם, ולפרלמנטים חברתיים יותר, בדיוק כמו פעם. והמיקום שלה - מרחק זריקת ביטקוין מהבורסה וממגדלי המשרדים הגבוהים שטיפסו בשנים האחרונות עוד יותר בסיטי של הסיטי - מאפשר לך לשבת על הבר ליד בכיר פיננסי-משפטי שהגיע לסעוד בגפו.
הוא לא מוכר, ואני אפילו לא יכול להוכיח שהוא אכן איש פיננסים או משפטן, אבל מבחינתי כל אדם שמצליח לפנות את היום שלו ללאנץ' שכזה, לבד או לא לבד (במיוחד לבד, האמת), הוא בכיר. בכיר בחיים האלה.
בעיר שבה כבר אין כמעט עסקיות, לפחות יש מקום שמחזיר את החיים, ואת הצהריים.
