ערב חמישי, והשוליים הנעימים יחסית של שוק הכרמל הומים אדם, אבל באופן שגורם לך לעצור שנייה ולהביט מסביב, לבחון ולדקדק. ההמולה הזאת, על אף קולותיה ושקשוק הצלחות והכוסות שלה, איננה שמחה.
אפשר להקביל אותה, אם אתם בעניין, למפגש קהילתי של ערב יום כיפור, או להתאספות חברתית בנסיבות שאינן משמחות. שבעה שכזאת, מהסוג שהתחיל עבור כולנו באותה שבת, ומשום מה אינו נגמר. נס פך השמן, בגירסה המרושעת והבלתי מצונזרת שהיא החיים כאן.
ובכל זאת, המולה. בחוץ בעיקר, על המדרכות ובסמטאות. פחות חיוכים, יותר שתיקה. פחות שיניים, יותר עיניים. מה שצריך כדי לעבור את הלילה.
ההכרזה שלפני ממש ציירה את סימני השאלה על הפנים, אבל הביקור הממשי בג'אנגו, מסעדת הבשר וההמבורגרים החדשה מבית טריגר, שלח אותם לאוויר במהירות אדירה, ובכל מיני צורות ומסלולים שבסופו של דבר התכנסו כולם לכדי תהייה עיקרית אחת - מי לעזאזל פותח מקום עכשיו?
התשובה היא, כנראה, מי שתיכנן לפתוח לפני שהתקבלו ידיעות על סוף העולם, ונותר עומד ושורד כדי להבין שאם לא פותחים - סוגרים. יש הרבה תעשיות ציניות שממשיכות להתפרנס במדינה הזאת, גם ובעיקר עכשיו. אנשי האוכל, כפי שלמדנו להבחין בשבועות האחרונים, אינם חלק מאף תעשייה שכזאת.
התכנון היה מקום מעוצב ושמח, אבל לא כזה שמתעקש לנפנף בעיצוב ולהכריח שמחה כפויה. ביסטרו אמצע שכזה, אבל לא בקטע של בינוניות, אלא בקטע של אוכל טוב, במקום טוב, בלי שהארנק שלך ימתח איברים לפני שהוא יוצא החוצה בסוף הערב.
החלל, שאיכלס עד לאחרונה את מסעדת קוקו במבינו, הוא פלטפורמה מצוינת לנפנף מחיינו את הקרנבל שהיה כאן אז, ומסעדת האם ברחוב מונטיפיורי היא עוגן נהדר להיתלות בו על שאיפות האוכל. עוד קצת כיווני בר וקוקטיילים, יין וקינוחים, והדרך הייתה סלולה.
הדרך הזאת, כידוע, נצבעה באדום בזמן שאלוהים צחק על התכניות של כולנו, אבל היא לא נחסמה. שתיים-שלוש מדרגות בכניסה למבנה הפינתי המפואר, שניים-שלושה זכרונות מכל מה שהיה כאן (ביג מאמא, אלוהים בכמה גלגולי אוכל עוד נשב בעיר הזאת?), ואפשר סוף סוף לחזור לחיים. ולאכול, ברור שלאכול.
התפריט מצוין, עושה חשק להתפרע, אבל דורש תכנון, שלא לומר איפוק. הוא מתחיל בפופקורן קריספי צ'יקן עם רוטב חרדל-דבש (43 שקלים, ובוודאות להיט חובה, בקטע נאגטסי שהוא קצת טראש וקצת קלאס), כנפיים ברוטב חמאת בוטנים (43 שקלים), שפיץ שייטל בכבישה קרה (49 שקלים), וגם צמד בריושים אישיים, קטנטנים אך ממזריים, שעליהם תלולית גבוהה של טרטר בקר שמתוקתק מול העיניים (39 שקלים). כשיהיה כאן מלא, מדובר ככל הנראה בפול טיים ג'וב רק עבור המנה הזאת. ובצדק.
חוץ מאלה, יש גם תירס גילי לבן בחמאת קצבים (34 שקלים) ושלושה סלטים (למרות שהצלחות מבשרות ש-Salad Sucks) - עלים עם גבינת אולד אמסטרדם, קיסר עם קראמבל מחמצת ופרמזן, וגם צלחת נדיבה של עגבניות שרי עם סויה קוג'י (39-49 שקלים), שמוסיפה חיים ומיץ וקצת חמצמצות מתבקשת לפני, תוך כדי, ואחרי הבשר.
והבשר בוא יבוא. עם פתיחת טריגר בקיץ שעבר, דובר ארוכות וממושכות על הבשר, אבל הזכרונות סחבו פעם אחר פעם דווקא להמבורגר הנהדר שלהם. היו אז הבטחות למשלוחים ולמקום משלו, וג'אנגו זה אולי לא מה שתוכנן בדיוק, אבל זה בהחלט מה שמגיע לנו. בטח עכשיו. ""Shitty Burger Killed My Aunt", ממשיכות הצלחות. רפואה שלמה לכל השאר.
התקווה הזאת מתבטאת בחמישיית כריכים - שלושה המבורגרים, תחליף אחד וקריספי צ'יקן אחד. יש כאן קלאסי ("בוצ'ר בורגר", עם איולי חלפיניו-שום, 69 שקלים, כולל צ'יפס או סלט. כן, כולל), "צ'יזבורגר קצבים" (עם גאודה הולנדית ואותו איולי סמיך וטוב, 74 שקלים), "ספייסי" עם רויאל חריף, גאודה צ'ילי וריבת בצל-חלפיניו (76 שקלים), "פייק בורגר" על בסיס קציצה של ביונד מיט (76 שקלים) ואת נתח העוף השמנמן-זהוב, שמקבל גם קולסלואו נהדר לכל הפחות, ורוטב חרדל-דבש.
הבחירה קשה, לכאורה, אבל בפועל פורשת מתחתיך רשת ביטחון מתוחה היטב, שמבהירה שנפילות לא יהיו כאן, רק קפיצות וזינוקים. הבשר מצוין, נוכח כמו שלא פוגשים כמוהו בהרבה המבורגריות בעיר, ועם אותה רמת השקעה שמבדילה מקומות כאלה ממקומות אחרים. באמצע ההתנפלות, בדיוק בשלב שהאצבעות רטובות ושאין בכוונתך לטפל במטרד, עולה גם חיוך. הגעת.
לבד מהמבורגרים, מציע התפריט - מהודק, אבל עמוס פיתויים ומלכודות טובות - גם שניצל שייטל מיושן, שנהנה מטריפל-קואטינג של חרדל, חמאת קצבים ופירורי פנקו (69 שקלים, כולל צ'יפס או סלט), "חרב ואסיו" (שיפוד קוביות בשר על הפלאנצ'ה, עם חמאת קצבים ואיולי (98 שקלים, באותו דיל), וגם נתח מהקצבייה של טריגר, במחיר משתנה.
העסק כולו נסגר עם מעט קינוחים - גלידת שוקולד ג'אנדויה, קרם ברולה ועוגת גבינה ניו יורק, כמו גם תבנית שקופה גדולה של פחזניות טריות הממתינה למילוי על הבר (39-49 שקלים) - אבל מהמעט שמוציא אותך מגולגל לרחוב, ותפריט האלכוהול רוקד יפה גלובלית ולוקאלית. קצת לבן, קצת אדום, רוזה ומבעבע, בירות ומעטפת שיקשוקים ועירבובים מקצוענית, במחירים שגורמים לך לשאול שאלות.
השאלות האלה מקבלות תשובה ברורה, ומשמחת. לא "הרצה" ולא "תמחורי פתיחה", לא קריצה סליזית ולא הסתכלות קדימה, לעבר המאזנים שאחר כך. במקום זה, מדיניות, הצהרות וכוונות טובות. כן, יש גם כאלה.
המילים האלה, מלוקקות מעט, נכתבות כי יש גב ויש קבלות מאחור, בדמות טריגר עצמה, שמחזיקה עדיין תפריטים משמרי ארנק וכרטיסי אשראי, ולא הזניקה מחירים כפי שניתן היה לצפות ממנה.
ג'אנגו ראתה, ולקחה את זה הלאה. דיל צהריים על בסיס המבורגר או סטייק, תוספת ושתייה במחיר העיקרית (69 שקלים להמבורגר, מחיר משתנה לנתחים, 21 שקלים תוספת לבירה או יין) מתקיים כאן בזמן שהעיר משילה מעצמה כל זכר כמעט לעסקיות, אבל דיל הערב-לילה (ולמעשה דיל כל היום) כבר משתולל ממש, ומציע המבורגר, תוספת ודרינק (יין, בירה או קוקטייל) ב-98-105 שקלים. מי שאוכל המבורגרים בתל אביב יודע, מי שאוכל בתל אביב בכלל יודע - דברים כאלה אין.
אנשי הקבוצה מדברים על תזוזה, על סירוב אינסטינקטיבי לעמוד במקום, ועל דחיפה של תעשייה שלמה החוצה, במעלה הדרך. הדיבורים האלה נתקלים כמובן בדבר הזה שנקרא מציאות, ובדכדוך הקולקטיבי שהיא כפתה עלינו.
"אנחנו קרועים, אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לעצור", תיאר שגיא טריגר, אחד מחבריה, "כולנו צריכים מפלטי אושר בתוך המצב הבלתי הגיוני הזה. לבוא, לשבת, לאכול ולשתות ולנשום ולשאוף אוויר ולהגיד שיש חיים עדיין".
מסביב השולחנות מתמלאים באיטיות, עוד קצת ועוד קצת. הורים ששכחו כבר מה זה בייביסיטר וחוששים כעת להשאיר ילדים גדולים לבד בבית, בליינים ששכחו איך לבלות ובר ארוך ומושקע שבפינתו יושב מילואימניק על חצי מדים. בתום הארוחה, הוא משאיר טיפ נדיב ומודיע שהוא "חוזר לעבוד". מי לעזאזל פותח מקום עכשיו? יש תשובה, מכולנו.
ג'אנגו, הלל הזקן 12, תל אביב, 03-5107373, ראשון-שבת, 12:00-23:00